שבת בצהריים, מונא, 22.9.18

שבת בצהריים, מונא, 22.9.18

על מונא לא שמעתי לפני שאמרו לי שהולכים. בדרך קסומה כלשהי, נוצרה מסורת של הליכה למסעדות שוות יחד בקרב בני הדודים מצד אחד. הפעם אחת בנות הדודות הציעה שניסע במיוחד למסעדת "מונא" בירושלים, ונהפוך את זה ליום טיול כיפי (נסענו גם לגן החיות התנ"כי). הדבר הראשון ששאלתי, באופן די טבעי, היא למה שלא נלך למחנהיהודה שאף פעם לא הייתי בה, ונאמר לי שכיוון שהכי נוח לכולם שבתות, ומחנהיהודה סגורה בשבת, אנחנו נוסעים למסעדה שווה אחרת.

מגניב!

התחלנו את היום בטיול בגן החיות התנ"כי (חלקנו), והגענו למונא מרוצים (כולם) ושרופים בשיזוף-חולצה (רק אני). 7 אנשים. השולחן שלנו היה מוכן כשהגענו (תמיד נחמד, לעומת מקומות שצריך להמתין בהם, על אף שיש הזמנה), וכבר מהרגע הראשון היו מאד נחמדים אלינו.

למען הגילוי הנאות אקדים ואומר שכיוון שסיימתי את הארוחה די שתויה, נהניתי מהחוויה הכוללת מאד ואני מתקשה להפריד בין החוויה ובין האוכל עצמו. אני זוכרת את אוכל כאוכל מצוין, על אף שאחותי אמרה לי שזה לא היה כל כך טוב, ולא בטוח שהיה פה VFM לדעתה. באותו הקשר, אין לי מושג כמה עלה לנו הסיפור, רק שהיה יקר.

תחילה הזמין ליאור, הבן דוד המומחה ליינות, בקבוק יין לבן. לצערי אין לי שום זיכרון של איזה יין זה היה, רק שהוא היה יבש וטעים, ושכאשר הזמנו בקבוק יין נוסף לאחר מכן, הייתה חוסר הסכמה בשולחן לגבי "איזה יין יותר טעים", אבל בסך הכל שניהם היו דומים – הראשון חמצמץ יותר והשני שקוף וחלק יותר.

התחלנו במנת לחם שמגיע עם מטבל עגבניות עם שום. מאד אהבנו את המטבל, והתקשינו להתאפק מלהמשיך לאכול עוד לחם, אבל עשינו זאת, כי תכננו ארוחה ארוכה וממלאת.

לאחר מכן הזמנו קונסומה עגבניות. אני מודה שאינני מבינה בתחום הזה, ולא יודעת מה זה קונסומה, אבל לטעמי זה היה מים שהשרו בהם עגבניות ואז נתנו לנו לשתות/לאכול אותם. לא אהבתי ולא הבנתי למה זה טוב.

חלקנו הזמנו אויסטרים. אני, כאמור, לא יכולה לעמוד בפני אויסטרים בתפריט. בכל מקום אליו אלך – אם יש אויסטר בתפריט->אני אזמין אותו. האויסטר הגיע עם גרניטה מלפפון, שזה היה הדבר הכי מגניב שאכלתי עם אויסטר, לדעתי. הוסיף מרקם, קרירות, וטעם קונטרסטי. למרות שאין על אויסטר בצורתו הטבעית.

קולורבי

שמעו, אני לא אוהבת קולורבי. אבל אני חייבת לטעום כל מה שמונח לפניי (אלא אם כן זה חלק מה-גל"ם: גמבה, ליצ'י, ומלון. ולפעמים אני חורגת בתחום הגמבה, כי זה בריאותי, ולא עניין של טעם). הקולורבי הזה בא בתוך סלט שמתאים לה ומחמיא לו. הגבינה והרוקט, הענבים המתוקים, הרוטב המתקתק. המנה אמנם מתוקה אבל מאד טעימה בעיניי, ולקחתי לי תוספת!

קוקי סאן ז'אק על ברוקטה

בעיניי המנה הייתה חביבה, ולא יותר מזה. הקוקי סאן ז'אק עשוי מצוין. הירקות שמתחתיו מזכירים קצת ירקות המלווים טרטר בקר, ולא לגמרי מתחברים מרקמית. הברוסקטה אמורה להוסיף, אבל למען האמת לא הייתה הכרחית בעיניי. אני חושבת שהאנשים ש-"עפים" על קוקי סאן ז'אק מאד נהנו מהמנה, בעוד האנשים שמחבבים אותו לא התרגשו יותר מדי מהמנה.

טרטר דה בף

טרטר בקר נפלא. הטעמים היו נהדרים ורק רציתי עוד. עם זאת, הייתה כמות קטנה מאד של חרדל. אני מניחה שאם היינו מבקשים תוספת, היינו מקבלים אחת, אבל עד שהיא הייתה מגיעה אנחנו כבר היינו מסיימים את המנה (חזירים!).

סשימי טונה

המנה הזאת לא הייתה מנת הסשימי הכי טובה שאכלתי בחיי. שילובי הטעמים עובדים, בהחלט, אבל אין איזה קיק או פאנץ' שמשאיר חותם עם המנה ותחושה של "זה לא סתם סשימי!", תחושה שכל מי שמזמין סשימי אוהב להישאר איתה. אז לא קיבלנו את זה, אבל היה בהחלט טעים.

טרטר דג

מנה חמצמצה וטובה, כמו שטרטר דג מגיע הרבה פעמים. מנה שכשאני מסתכלת בתמונה ונזכרת אני מתבאסת שלא הזמנו עוד אחת, כי היא קטנה לחלוקה של 7 אנשים. אבל טעימה.

סלט עלים עם מנצ'גו כבשים

סלט חמוד. זה לא הסלט הכי "מגניב" או מעניין בעולם, אבל הוא כן הוסיף לנו קצת קלילות לתפריט. טעמים מאד עדינים, אז למי שאוהב טעמים חזקים – פחות הקטע.

קלמרי

המנה מגיעה עם כרוביות צלויות, יוגורט כבשים, ורוטב הפתעות. הקלמרי עצמו מגיע מבושל או על הגריל, אבל לא מטוגן (שזה מצוין, כי קלמרי מטוגן לטעמי זאת מנה שמפספסת את הקלמרי לחלוטין). אצלי יש חוק – כל המרבה זרועות, הרי הוא משובח. אז הרוב היו טבעות במנה הזאת, אבל התגנבו להן כמה זרועות, ואני גנבתי אותן מהצלחת המשותפת של כולם. המנה עצמה לא הכי טעימה בעיניי, אבל חומרי הגלם שלה עשויים טוב. הטעמים עצמם פחות דיברו אליי, באופן אישי.

גבינת שחת. קרקר אגוזים. סלקים מעושנים.

מה שאתם רואים מעלה זה שם המנה ותיאורה בתפריט, שניהם יחד. זאת, רבותיי, המנה המנצחת. לא האמנתי! אני? אבחר במנה מנצחת של מנה צמחונית, בלי פירות ים או דגים נאים?! אז כן. המנה הזאת פשוט מושלמת. כל כך טעימה. הכל עובד בה. אפילו הצלחות מהמם. בא לי עוד כזאת – עכשיו! 

ואז הגיעו העיקריות. מפתיע שהחלטנו לקחת עיקריות אישיות אחרי שכבר לקחנו את כל הראשונות שבעולם, אבל שיהיה. זורמים. פירוט מנות כללי זריז:

על השולחן היו כתף טלה שלא טעמתי, ספגטי מולים שלא טעמתי, פילה בר ים טעים אבל עדין טעם עם פירה מושלם, נתח קצבים שהוחזר מפאת רמת עשייה וחזר מושלם אבל כל התוספות שלו ממש ממש לא עבדו איתו (מבאס), איזה נתח בשר מהספיישלים שלא טעמתי אבל היה נראה פשוט מושלם, והמנה שלי –

מנת קדירה של פירות ים מהספיישלים. הגיעה ברוטב עגבנייתי, בעיניי (ואני יודעת שזאת לא דעה גורפת, אלא דעתי האישית בלבד) עגבניות ממש לא מחמיאות לפירות ים, והייתי מעדיפה תמיד רוטב מסוג אחר. בין אם זה אסייתי, שמנתי או חמאתי, אבל לא עגבניות. כך או כך פירות הים היו עשויים נפלא, ונהניתי מהמנה (פה, לדוגמא, אני חושדת שנהניתי מאד בגלל השכרות שלי, כי לא מתאים לי לאהוב את זה). אבל אכלתי את רובה, והרבה אכלו יחד איתי ונהנו יותר או פחות.

קינוחים!

הזמנו שניים וקיבלנו שלישי כפינוק (נדמה לי. יכול להיות שהזמנו שלושה מלכתחילה), ואני חייבת לציין שזאת הייתה כמות מושלמת של קינוחים, והשולחן היה לחלוטין חצוי במה הכי טעים. קיבלנו גם טרום קינוח אישי – סורבה גרניטה מלפפון, זהה לזה שקיבלנו עם ה... אויסטרים! הוא היה מרענן חך נחמד.

קרמו שוקולד. טוויל בצק עלים. גלידת בוטנים.

הקרמו היו סוג של מוס, נימוח ומושלם, מריר ועם טעם עמוק. הגלידה היתה מדהימה וממש השלימה את העומק של השוקולד. טווילים אף פעם לא מעניינים אותי, אז לא אגיב בנושא.

גראטן תפוחי עץ. טוויל תפוח. סורבה ארל גריי.

זה היה קינוח שנאמר לנו שהוא ל-"מביני עניין". לא לגמרי מתוק, ועם טוויסט. החבר'ה בשולחן אמרו לי לטעום אותו לפני האחרים, וכך עשיתי. הוא אכן היה שונה, ולכן התגובות לו בשולחן היו חצויות. חובבי קינוחי התפוחים עפו עליו, בעוד האחרים היו אמביוולנטים.

מוס מסקרפונה. דקואז פיסטוק. שוקולד לבן מוקצף. קולי פטל.
הקינוח המושלם מבחינתי! אני חובבת שוקולד ענקית, אבל מסתבר שאני חובבת מסקרפונה עוד יותר (זה מסתבר לי לאחרונה, אני עוד לא מבינה את ההשלכות של זה 😊). המנה היתה פשוט מדהימה בעיניי. המוס היה מתוק, אבל מתוק עדין כמו שמסקרפונה אמורה להיות. התוספות והרוטב שלא צולמו טוב היו מושלמות למנה. הקולי החמצמץ. פירות היער הטריים. הפיסטוקים והשוקולד הלבן המתוקים. מתחשק לי לחזור לשם בשביל הקינוח הזה. מתחשק לי לחיות בקינוח הזה!!!

השירות במסעדה היה השירות הכי טוב שנתקלתי בו, לדעתי בחיי. לא כי יש מלצר שמרחף מעליך, כמו במסעדות שף אחרות. אלא כי פשוט דואגים לך. כל הזמן. וזה לא רק בפינוקים, שאכן הוציאו, ובצ'ייסרים שהוציאו לנו פעמיים במהלך הארוחה. זה יותר מזה. לדוגמא, שרון (אחותי) שאלה אותם מה הריח שיש להם בשירותים, והם הסבירו שזה סתם שמן כזה עם מקלות שהם קונים. שאלו אותה אם היא רוצה לראות את סוג השמן, והיא זרמה, ואז... הביאו לה במתנה קופסא של זה! סתם ככה, כי הם יכולים. ועזבו את הסיפור היוצא דופן הזה, אפילו כשראו שאני מפקפקת במנה העיקרית שלי ישר פנו ורצו לדעת אם להחליף לי. הם היו פשוט נהדרים. זאת תודעת שירות ברמה אחרת לגמרי שמשדרגת את החוויה.

החוויה במסעדה, כאמור, מושפעת לחלוטין מהשירות. אין חוויה יוצאת דופן במסעדה עצמה. מסעדה רגילה לכל דבר. טעימה, אבל בלי איזה שואו או פא-פאו. פשוט וכיף.

לאחר המשתה הענק הזה (11 ראשונות, 7 עיקריות, 3 קינוחים, 2 בקבוקי יין) שילמנו סכום כלשהו, שאיני זוכרת (למרות שאני זוכרת שהייתי צריכה לשלם יותר וחילקו שווה בשווה בין כולם, והייתי שיכורה מדי כדי להרגישה אשמה או למחות... ולכן רק בדיעבד הפולניות שלי גרמה לי להרגיש את הביזיון). המחיר היה מאד מאד יקר, אבל אכלנו כמות אסטרונומית של אוכל. כשיצאנו משם, שרון אמרה לי שאלמלא השירות המדהים היא הייתה חושבת שזה ממש לא VFM, אבל החוויה הכוללת היתה שווה את זה. אני לא יודעת אם אני מסכימה, בדיעבד. כי האוכל אמנם לא היה הכי טעים שאכלנו בחיים, אבל הוא היה טעים ועשוי היטב, והיה המון המון אוכל. אני, בקיצור, מרוצה מאד, וזוכרת את המסעדה לחיוב.

לסיכום:

האוכל – 9/10

האווירה – 10/10

החוויה – 10/10 (כי אפשר להפריד את הייחוד של החוויה מכמה כיף שהיה!)

השירות – 10/10

המחיר – יקר בהחלט

סה"כ 9.75 מתוך 10 לפי הלהב של יעל!

מונא

http://monarest.co.il/mona/he/

שמואל הנגיד 12, ירושלים

עד הפעם הבאה, עשיתי את עצמי רעבה...

יעל

פרונטו בשישי בערב, 7.9.18

מסעדת פרונטו היא מסעדה שקיבלה אינסוף המלצות אצלי, אבל לא יצא לי ללכת אליה כי אני לא חובבת גדולה של אוכל איטלקי. ברגע שזה אוכל איטלקי במסעדת שף זה מקבל נופך אחר לגמרי, אבל עדיין – תמיד אעדיף את הטעמים האסייתיים, וצריך לקחת את זה בחשבון כשקוראים את הביקורת שלי. חלק מהמנות היו נפלאות, אבל פשוט לא בטעמים שאני ממש אוהבת.

הגענו לפרונטו כדי לחגוג יום הולדת לטום, חלק ב' (יקר, הילד). החמוד הזה תמיד הולך למסעדות אסייתיות, כי הוא אוהב את זה, אבל בעיקר כי הוא יודע שאני מתה עליהן, והוחלט לפנק אותו ליום הולדתו במסעדה איטלקית מובחרת. הזמנו מקום בתוך המסעדה, בשולחן. לא הרגשנו שזאת מסעדה שצריך לשבת בה על הבר.

הגענו למקום ומיד הושיבו אותנו בשולחן שהיה נחמד – מבודד יחסית לצפיפות הגדולה מאד של המסעדה (טום ציין בפניי זוג שהושיבו אותו בשורת השולחנות הצפופים, ביקש לעבור ועבר לבר, ביקש לעבור ועבר החוצה, ובסוף חזר לשולחן המקורי. קומדיית טעויות משעשעת, אמנם, אבל אני יכולה להבין אותם). החיסרון היחיד במיקום שלנו היה השולחן הלא יציב, מהחלק העליון ולא מהתחתון (כך שאי אפשר לדחוף חתיכת נייר מתחת לרגל השולחן ולפתור את הסיפור), אבל זה לא היה מאד מורגש, לשמחתנו.

כבר כשהתיישבנו ניגשו אלינו ושאלו אם נרצה להזמין לשתות. הפעם וויתרנו על אלכוהול, אני בגלל כאבי בטן, וטום כי לא התחשק לו. הזמנו קולה, וטום הכריח אותי לשתות (איכסה!).

המלצרית היתה מאד נחמדה ועוזרת. התלבטנו כמה אוכל להזמין, ואיזה אוכל, והתייעצנו איתה די הרבה. לא בכל ההמלצות שלה היא פגעה בול, אבל זה הגיוני שלאנשים יש טעמים שונים באוכל.

מבוא – אויסטר

אני לא מסוגלת. תמיד כשיש אויסטר בתפריט אני חייבת להזמין אותו. זה לא רציונלי. אני פשוט מאוהבת באויסטרים. בטעם הפרשי הזה של הים. אז הזמנתי לי אחד. ואי אפשר לאכזב אותי באויסטרים.

32 ₪

מנה ראשונה – אספרגוס בגריל פחמים

אנחנו ממש אוהבים אספרגוס אז היינו חייבים להזמין את המנה. המנה מאד מאד טעימה, אם כי יושבת על "סלסילת עגבניות" מה שמרגיש כמו שקשוקה מוצלחת במיוחד. כמו שטום ציין, זו מנה מאד "עממית" שהייתי מצפה למצוא במסעדה מסוג אחר, אבל היא עדיין היתה מאד טעימה, אז זה לא משנה.

69 ₪

מנה שנייה – ברוסקטת דג ים (ספיישל)

כפי שנשמע, שתי ברוסקטות עם המון המון המון דג ים עליהן. המנה חמודה ופרשית, הדג נא, ממש פינקו בכמות של הדג, וזה אולי הדבר היחיד שיכול להצדיק מחיר כזה גבוה למנה כזאת.

58 ₪ (הלוואי שאני צודקת במחיר, כיוון שזה ספיישל אני רושמת מזיכרון)

מנה שלישית – תמנון (ספיישל)

התמנון מגיע על מצע של פטריות מבושלות ורוטב פרשי שסותר את זה. לתמנון עצמו יש טעם מעושן, התוספות המלוות עובדות איתו מעולה. לא המנה הכי מדהימה בעולם, אבל מנה טובה.

75 ₪ (טום מנחש, לי אפילו אין ניחוש למחיר)

מנה רביעית – טורטליני תפוח אדמה עם פירות ים

פה מאד התלבטנו. חשבנו אולי עדיף לקחת מנה של בשר, אבל המלצרית שכנעה אותנו שהמנה הזאת מדהימה והלכנו עליה. גם ציפינו שהיא תגיע אחרונה, אבל משום מה המנה שבאה לפניה בתפריט הגיעה אחריה לשולחן. בנוסף, חיכינו המון למנה הזאת, אחרי שהפציצו אותנו בכל המנות ה-"ראשונות" במכה. הרגשנו שהחלוקה לא היתה טובה.

בנוגע למנה עצמה – שרימפס, מולים, סקאלופ, וכמובן טורטליני תפוח אדמה. מעט מדי רוטב. בעיני רוטב כבד מדי. רוטב של שמן זית ומולים, כנראה. אני, באופן אישי, לא התחברתי למנה הזאת בכלל, אבל החיסרון האמיתי היחיד שיכולתי להצביע עליו הוא כמות הרוטב המועטה. פירות הים היו עשויים מעולה. גם הטורטליני. אבל כל מה שחשבתי לעצמי הוא ש-"פירות הים התבזבזו על הרוטב הזה... זה היה עובד הרבה יותר טוב ברוטב אסייתי" – וזה לגמרי עליי.

135 ₪

מנה חמישית – טליוליני טרטופו

מנה שהזמנו כי הרחנו את פטריות הכמהין במסעדה ורצינו גם! המנה עצמה מעולה מעולה, רק שטום הרס לי את הטעם של הכמהין כשהוא ביקש להוסיף פרמז'ן, ומבלי ששמתי לב, שם על כל המנה. היא עדיין היתה טעימה, אבל הכמהין היה הרבה פחות בולט. לקחנו את הגרסה הקטנה של המנה.

63 ₪

קינוח – פרנץ' טוסט

בהתחלה טום ניסה לשכנע אותי ללכת לקינוח למקס ברנר, אבל אני לא נפלתי בפח! להאביס אותי במתוקים בכמות של מנה עיקרית? אין מצב. התלבטנו בין הקינוחים השונים בתפריט. אני רציתי את עוגת השוקולד עם גנאש רוזמרין וגלידת מסקרפונה, אבל המלצרית אמרה שזאת "סתם עוגת שוקולד רגילה". המליצה בחום על טארט הדבש המיוחד ולא הבינה שהיא נובחת על העץ הלא נכון – אין מצב שנזמין טארט דבש, בטח לא שנייה וחצי לפני ראש השנה. אז היא המליצה על פאדג' שוקולד או על הפרנץ' טוסט. בהחלטתו של טום, ילד יום ההולדת, הלכנו על הפרנץ' טוסט.

היה חמוד. בא עם סורבה חמאה חומה שהיה ממש ממש טעים, יותר מהפרנץ' טוסט עצמו, לדעתי. מנה טובה, אבל מאד קטנה. וגם נטולת שוקולד. אני לא מתמודדת היטב עם קינוחים נטולי שוקולד (חוץ מהקינוח של המנגו בטאיזו... הוא פשוט מעלף).

46 ₪

השירות במסעדה היה מעולה. לא היינו צריכים לחפש את המלצריות, הן תמיד דאגו לנו. עם זאת, ההמלצות של המלצרית שלנו לא לגמרי קלעו.

החוויה היתה טובה, לא מיוחדת, אבל בלי דברים שהפריעו (אולי למעט השולחן). לא הרגשתי שהאוכל היה מיוחד באופן יוצא דופן, אבל היה לי טעים מאד.

סיימנו את הארוחה עם חשבון של בערך 440 ₪ לא כולל טיפ (משערים... כי לא זוכרים את מחירי הספיישלים, ולא את מחירי שני בקבוקי הקולה ששתה טום והכריח אותי ללגום פה ושם). לא מחיר יקר מדי, אבל גם לא אכלנו המון, ולא הרגשתי שהתפנקנו באותה מידה שהתפנקנו יום קודם לכן.

לסיכום:

האוכל – 8/10

האווירה – 9/10

החוויה – 8/10

השירות – 10/10

המחיר – 10/10

סה"כ – 9 מתוך 10 לפי הלהב של יעל

פרונטו

הרצל 4 תל אביב

יא-פאן בחמישי בערב, 6.9.18

אל מסעדת יא-פאן הגענו כדי לחגוג יום הולדת לטום, חלק א' (ימי ההולדת שלנו עוסקים באוכל, ואנחנו נוטים להתפנק בשתי מסעדות שוות לכל יום הולדת. עסק יקר).

אנחנו אוהדים רציניים של טאיזו, ובמסורת הקטנה שיצרנו לנו לימי ההולדת, טאיזו תמיד הייתה חלק חשוב. השנה החלטנו לוותר על טאיזו, ולנסות משהו אחר מאותה משפחה – בכל זאת המסעדות שייכות לאותו שף (יובל בן נריה) והיו לנו ציפיות ענקיות.

הזמנו מקום על הבר במחשבה שזה מעניין יותר, כמו בטאיזו, ובזה אני חושבת שגם צדקנו.

ברגע שהתיישבנו ניגש אלינו ברמן, שאל אם זו פעם ראשונה, והציג את הקונספט של המסעדה – ביסטרו יפני... מעין פיוז'ן צרפתי ויפני, לפי דבריו. שאל אם נרצה שירכיב לנו תפריט (כמו בפעם הראשונה שלנו בטאיזו שהיתה פשוט יוצאת מן הכלל). קצת חששתי, באופן אישי, כי המלצר לא נראה כמו מישהו שאוהב אוכל מורכב בעצמו, מסוג אלה שאם הייתי צריכה לנחש תמיד יעדיפו שניצל ופירה (שזה אחלה, אבל לא הכיוון) ואם זה באמת המצב אז צורת הרכבת התפריט שלו תהיה לפי המלצות של השף, אבל לא לפי הבנה שלנו – המלצות של השף זה מדהים, אבל אם מחברים את זה בהבנה אמיתית של הטעם של מי שיושב מולך אתה מקבל ארוחת מלכים. בדיעבד קשה לי לומר אם צדקתי בהנחה שלי או טעיתי, אבל ספוילר: לא הרגשנו שהחוויה והאוכל הצדיקו את המחירים ששילמנו. נתנו לברמן להרכיב לנו את התפריט.

וכך התחלנו את הארוחה:

בקבוק יין שרדונה של ספרה (יקר, אבל החלטנו להתפנק לכבוד יום ההולדת) שהיינו בסיור ביקב וידענו כמה היין הזה טעים. אני, אגב, מעדיפה את הסוביניון בלאן ואת הניו פייג', אבל טום ממש אהב את השרדונה כשהיינו בסיור.

צילמנו את רוב המנות, אבל באמצע שכחנו כמה.

מנה ראשונה – טרטר דגי ים

התרגשנו, כי זה בא ביחידים, וידענו כמה טעים טרטר טאיזו (המנה האהובה עלינו בטאיזו. היא והקארי בשר סרטנים).

ההגשה של המנה מאד יפה ומסקרנת, אבל גם טום וגם אני הרגשנו שעל אף שזה טעים, הטעמים שלה לא מתחברים באותה רמה של טרטר טאיזו. זאת מנה יותר כבדה, ופחות פרשית, ולכן מבחינתי התחלה הרבה פחות טובה לארוחה.

36 ₪

מנה שנייה – סלט דג צלוי

המנה הזו, שנראית כמו פוקה/סושי מפורק בלי אורז, בגלל האצות החתוכות שיושבות מעל הסלט, נראתה מבטיחה, ברמה העקרונית, אבל אז הסבירו לנו מה יש שם, ו... ובכן, "דג צלוי" הופך את זה לסלט מסוג אחר לגמרי. גם אין שם את הירקות המתאימים כדי ליצור פוקה.

אבל זה לא משנה, לא ההשוואה לפוקה היא זו שאיכזבה אותנו מבחינת המנה, אלא העובדה שגם בתור סלט דג מבושל (כמו צ'ה קה לה וונג" לדוגמא, ב-וונג, מן הסתם, שהוא סתם מדהים מבחינת חיבורי טעמים) הוא לא מחזיק. סלט מאד סתמי מבחינתנו. לא עפנו עליו בכלל. וזה בנוסף לעובדה שהדגשנו בפני הברמן את אהבתנו לדגים נאים, אז לא עפנו גם מהבחירה עצמה.

60 ₪

מנה שלישית – סשימי סקאלופ טרי

ישר ידעתי שאני אוהב את המנה הזאת, כי היה בה טוביקו וסוג של דג נא. כבר למראית עין, עם הרוטב שמזכיר בניחוחות את רוטב ההדרים בגוצ'ה (טרטר טונה אדומה), ואכן המנה היתה מאד מוצלחת. הטעמים עבדו, ורק רצינו לנגב את הרוטב הזה עם לחם (חבל שלא עשינו את זה).

70 ₪

מנה רביעית – ניגירי

6 יחידות של ניגירי. התאכזבתי. לא אוהבת ניגירי כל כך. זה לא מאקי עם הכיף של האצה, אבל זה לא סשימי עם הכיף של דג נא בלי הפרעות... והאמת? טעיתי בענק. מורידה בפניהם את הכובע. המנה הכי טובה בארוחה, לטעמי. החיסרון היחיד בה היה שקצת קשה לחלוק אותה, אבל רצינו לטעום מכל ניגירי, אז חלקנו ביס-ביס חצי-חצי.

ניגירי אחד עם סלמון ועירית, אחד עם אונגי, אחד עם סקלופ ובצל ירוק, אחד עם טונה אדומה וביצת שליו, אחת עם שרימפס וטוביקו, ואחת עם דג צלוי. לכל אחד יש שילובי טעמים משלו, ורוטב אחר. הכל עובד. הכל מושלם. הכל מתחיל להיראות טוב יותר מבחינת המסעדה.

82 ₪

בשלב הזה הברמן שאל אותנו אם אנחנו רוצים להמשיך לעיקריות. לא ידענו מה אנחנו רוצים, כי הרגשנו שרק עכשיו התחלנו להנות מהראשונות, אבל הוא הציע את מנת הדגל של המסעדה וזרמנו איתו.

מנה חמישית – פילה קוד שחור צלוי

הפילה מגיע באורז עגול ורוטב מעניין, אבל מבחינתי הוא פשוט לא היה טעים כל כך. כל הזמן השוויתי לטאיזו וחשבתי לעצמי שכמה חבל שזה לא הלברק השלם שמפילים מהוו ומגלגלים בחסה. הרגשתי שהכל עשוי טוב, אבל שהחיבורים פשוט לא עובדים לי. שהמנה סתמית בעיניי, כבדה מאד בטעמים, וממש לא מצדיקה את המחיר שלה. אפילו הפסקתי באמצע ונתתי לטום לסיים אותה.

162 ₪ 

מנה שישית – טרטר טונה

בשלב הזה ביקשנו שיביא לנו עוד מנה פרשית כדי שנסיים עם תחושה של הצלחה. התלבטנו אם להזמין בעצמנו, אבל הוא נורא רצה לבחור לנו אז נתנו לו. הביא את הטרטר טונה.

מנה חמודה, הטרטר מגיע על קרקר אורז דביק, והופך את זה למעין סנדוויצ'ון טרטר טעים מאד. לא יודעת אם זאת המנה שהיינו בוחרים לעצמנו, אבל היא בהחלט לא היתה רעה.

48 ₪

קינוח

הלוואי שבאתר היה תפריט קינוחים כדי שהייתי מדייקת בתיאור של המנה שבחרנו. בחרנו את המנה הכי הזויה בתפריט, כי המליצו לנו וכי היינו סקרנים, אבל גם ממש חששנו.

תיאור המנה: בתחתית הצלחת היה קרם שוקולד ופטריות פורצ'יני (נראה לי...) ומעליו אבקת פופקורן, מעל זה היו מפוזרים פירות יער (מעטים), ומרכז המנה היה משהו עם שומשום שטום חושב שזה היה שוקולד לבן, אבל זכור לי שזה לא היה מתוק במיוחד.

מבחינתי המנה היתה מתחכמת מדי, עם מורכבות של טעמים שלא בהכרח עובדים יחד. כל כך הרבה סוגים של טעמים, ובלי חיבור אמיתי בין כולם. הרגשתי שפירות היער יכולים, אולי, להוות את החיבור הזה, אבל יש מעט מדי פירות יער בשביל שנצליח לאכול קצת בכל ביס. מנה מאד מלוחה ביחס לקינוח, ואף אחד מהאלמנטים המתוקים בה לא מתוק מספיק בשביל לפצות על זה. את אבקת הפופקורן לא ממש מרגישים בתוך ביס שלם (אבל בנפרד ממש מורגש שזה פופקורן), אבל השאלה מבחינתי היא האם זה הוסיף או הוריד מהמנה... לא אדע.

קיבלנו גם פינוק של מעין טראפל שוקולד לבן מצופה פיסטוק. זה היה חמוד ופשוט.

השירות במסעדה היה ממש טוב. המנות הגיעו מהר, הברמן תמיד היה זמין לשאלות ובקשות, ומזג לנו מהיין שלנו מבלי שאפילו ביקשנו. עם זאת, לא הרגשתי שהוא ממש הבין אותנו ואת הרצונות שלנו. אולי זאת ציפייה גבוהה מדי, כי בסופו של דבר הוא לא שאל מספיק שאלות מראש כדי לדעת באמת מה לתת לנו. גם היה נראה שהוא חדש שם, כי הברמן השני ייעץ לו בדברים מסוימים. אז יכול להיות שאם היינו באים עוד שבועיים זה היה נראה אחרת לגמרי. אבל על אף חוסר ההתאמות במנות, הרגשנו שהשירות היה מצוין.

החוויה במסעדה היתה חמודה. לא מאד רשמית, לא מאד אלגנטית. מעין בר יותר "מגניב" וחופשי מהטאיזו. היה לנו כיף, אבל לא חוויה שאחזור אליה. כשמכלילים את כל האלמנטים בארוחה, הרגשנו שחצי מהמנות פגעו וחצי מהמנות לא, שאולי אם היינו מזמינים בעצמנו זה היה נראה אחרת, אבל בינינו – אין כזה מבחר ענק בתפריט. בצד השני של הבר היה שולחן והרגשתי שאני מסתכלת על האם והבת שישבו שם ודיברו ואין לי לאן להסתכל חוץ מעליהן או על טום, זה לא היה הכי נוח. האוכל היה טעים, אבל לא חוויה כזאת מדהימה שזה שווה את המחיר ששילמנו בסופה.

סיימנו את הארוחה עם חשבון של כמעט 700 ₪ לא כולל טיפ, כאשר היין היה חלק משמעותי במחיר, ובלעדיו המחיר היה יוצא באיזור ה-500 ₪. בעצם זה לא מחיר כזה יקר, כשמסתכלים על זה ככה. לא היינו חייבים לקחת יין כל כך יקר. (כן, היה פה תהליך מחשבתי בלייב ושינוי תפיסה שלם בנוגע למחירים במסעדה).

לסיכום:

האוכל – 7/10

האווירה – 8/10

החוויה – 8/10

השירות – 9/10

המחיר – 8/10

סה"כ – 8 מתוך 10 לפי הלהב של יעל

יא-פאן

נחמני 26 תל אביב

OCD בשלישי בערב, 25.10.16

זה נכון, אמרתי לכם שמסעדות שף מבחינתי זה פינוק של פעם ב... והתכוונתי לזה. אבל מה לעשות שרצה הגורל וחבר טוב חגג יום הולדת 40, שזה מאורע מספיק חשוב בשביל לפנק אותו בארוחה במסעדת שף רצינית ביותר. דן חגג 40, ודודי ואני היינו המתכננים. שלישיית המנוולים.

דודי ואני התלבטנו די הרבה לאיזו מסעדה כדאי לקחת את דן. דודי הציע את "מסה" שהייתה לו חוויה מדהימה בה לפני כמה שנים, אני פסלתי את "כתית" שלא נהניתי בה לצערי הרב (הרגשתי שה-"פירוטכניקה" חשובה יותר מהטעמים, ולא נהניתי משילובי הטעמים בה). שנינו ניסינו את "טאיזו" אבל היו לנו חוויות מאד שונות (אני נהניתי מאד, דודי קיבל שירות גרוע). התחלנו לחקור ולקרוא על מסעדות שף מומלצות, וככל שהתקדמנו ראינו ש-"מסה" כבר מזמן לא מופיעה ב-10 או אפילו ה-20 המסעדות המומלצות ביותר. חששנו, ובכל זאת תכננו ללכת אליה, עד שנתקלתי בכתבת סיכום שנה עברית של טיים אאוט מבחינת מסעדות, וראיתי את ההמלצה על OCD. שלחתי לדודי, גם הוא התרשם, והחלטנו ללכת על זה.

הזמנתי מקום למסעדה שבוע מראש, כשהייתי בטוחה שלא יהיה מקום בגלל האקסקלוסיביות והצמצום שמתוארים באתר של המסעדה. כשאמרו לי שיש מקום לשלושה בהושבה המאוחרת הייתי מאושרת. שאלו אותי מראש אם יש משהו שאנחנו לא אוכלים. יום לפני הארוחה התקשרו לוודא את הגעתנו, וביום הארוחה אפילו קיבלתי SMS עם קישור למפה שמכווינה אותי לחניון קרוב למסעדה.

הקונספט של OCD – במסעדה קטנה ובתוכה בר מרובע יושבים 20 אורחים בכל ארוחה, והשף, רז רהב, יחד עם הצוות שלו, מבשלים ארוחה של 9 מנות לפי הרעיונות של רז. יש שתי "הושבות" בכל ערב, האחת ב-19:00 והשנייה ב-21:30. כלומר – המסעדה מקבלת 40 אורחים בערב. מאד אקסקלוסיבי, בהחלט. אין תפריט למסעדה, והמנות מתחלפות משבוע לשבוע. אתה מגיע, מקבל מה שנותנים לך, ובתקווה נהנה מהחוויה הייחודית. כל המנות במסעדה מוגשות ל-20 הסועדים במקביל.

הגענו למסעדה בשעה המיועדת, כאשר ההושבה הראשונה טרם קמה. בכניסה למסעדה יש מקום ישיבה על בר קטן לשלושה אנשים, ולמזלנו היינו הראשונים להגיע, אז התיישבנו (אחרינו הגיעו אחרים שנאלצו לחכות בעמידה). הזמנו בקבוק של יין (אמנם הזול ביותר בתפריט, כי מחירי היין מפחידים, אבל הוא היה נהדר) פינו נואר של ויתקין. הפינו נואר לא נפוץ בארץ, בדומה לפינו גריג'יו הלבן. בארצות הברית אלו היינות הנפוצים ביותר, ואני אישית מחבבת אותם מאד. היין שהזמנו היה פירותי ועדין, קליל מאד בפה.

כמה דקות לאחר מכן הועברנו ל-"שולחן" (הבר הגדול המרובע). במרכזו עמדו השף ויתר הטבחים והכינו את המנות. חלק קטן מהארוחה הוכן במטבח שמאחור, אבל החיתוך, הצריבה, הצלחות – נעשה מולנו. כבר עם הישיבה הרגשנו שזו הולכת להיות חוויה מיוחדת. האווירה היתה מאד נעימה, אם כי אליטיסטית, היין טעים, ואנחנו מוכנים ונרגשים.

המנה הראשונה שהוגשה לנו, כך נאמר לנו, היא לא חלק מתשע המנות, כי אם "מנת פתיחה". על כלי הגשה כדורי ומעניין מונח משהו שבמבט ראשון נראה לי כמו צדפה, אך התברר כסוג של בצק מקומט שבתוכו צבעים שונים. הגיע אלינו אדם שרק כמה מנות קדימה הבנתי שהוא השף, רז רהב (מי היה מאמין?! הוא בן 25!) והסביר לנו מה קיבלנו – עמילן של טפיוקה שעבר תהליך כפול, כך שהעמילן ייצא בלי השמן, מעליו אינטיאס מעושן, רדוקציה של סוכר חום וחומץ בלסמי, ועלה חרדל צעיר. מילים גדולות שלא אומרות לי דבר! ואחר כך – "תאכלו בידיים בביס אחד" – את זה אני מבינה. הכנסתי את היצור לפה ומגוון של טעמים שטף אותי – חמיצות ומתיקות הבלסמי. מליחות האינטיאס. חריפות קלה באפטר טייסט החרדלי. מנת פתיחה משגעת שמעירה את כל בלוטות הטעם. דודי צחק על כך שהיה ניתן להסביר את המנה כ-"פריכית של אורז עם חתיכת דג מלמעלה", אבל זו כמובן היתה בדיחה, כי כולנו היינו תמימי דעים לגבי הטעם המופלא של הביס הקטן הזה.

המנה הראשונה ה-"אמיתית" הוגשה לא הרבה לאחר מכן, ושוב מילים גדולות (ומהירות! רז מדבר איתנו ועם הבנות שלידינו, וקשה לשמוע, ובוודאי להספיק לכתוב את מגוון המרכיבים): אצות עם טרטר פרידה וביצי סלמון, טפיוקה בבלסמי ותאנים, בוואריה של עגבניות, בליווי פרקר האוס. מה?! "מנגבים הכל". בקיצור, במסעדה הזאת אני אבין את הוראות הביצוע, ולא את המרכיבים (ולא כי לא ניסיתי). פרקר האוס, מסתבר, זו לחמניה מיוחדת, ובעזרתה מנגבים את כלל המרכיבים שבצלחת השנייה. הטרטר היה מדהים. תחושה של דג מלוח יוקרתי. הבלסמי והתאנים הוסיפו למנה מתיקות עדינה, בעוד הבוואריה של העגבניות (אבל איך זה לבן? כי זה רק הנוזל של העגבניה, ללא הקליפה... או משהו) מאד עדינה ומשלבת מצוין את כל הטעמים. דן הרגיש שהאצה במנה מיותרת, אבל אני נהניתי מהמרקם השונה והמליחות שלה. הלחמניה (סליחה סליחה, פרקר האוס) הגיעה חמה וריחנית, אבל הטעם שלה לבד לא היה יוצא דופן. היא אכן עבדה נהדר כחלק מהמנה הכוללת.

המנה השנייה – סשימי אינטיאס כבוש (בכבישה דומה לכזו של פסטרמה), ויניגרט של ריוויון, מלפפון בג'ין, איולי אבקת לימון, ופופקורן כוסמת. המנה, מבחינתי, היתה אוקסימורון. מצד אחד היא היתה אחת המנות הטעימות ביותר שאכלתי בארוחה, והצלחות שלה פשוט מקסים. מצד שני, ה-"פופקורן כוסמת" לא עבד כחלק מהמנה, מבחינתי. כשניסיתי לשלב אותו בנגיסה מהכל יחד, המרקם הקשה והקראנצ'י שלו הפריע לי להנות מהטעמים של יתר המרכיבים. עם זאת, לבדו הוא היה מאד טעים.

בשלב זה קיבלנו מנת "מעבר" נוספת (כמו מנת הפתיחה, באותה קונסטרוקציה) מוגשת על הכלי הכדורי, ודומה למראית עין למנת הפתיחה. מוצי בצק אורז מתוק, שאלוט קצוץ, סרדינים צרובים במלח, שרופים וקצוצים, ושאלוט מקורמל. לא מאד אהבתי את זה, כי זה היה מתוק מדי. שום דבר לא איזן את המתיקות, אלא רק הוסיף לה – הבצק מתוק, השאלוט המקורמל מתוק, והסרדינים הצרובים לא מלוחים מספיק כדי להיטמא במנה.

המנה השלישית (איבדתם ספירה? גם אנחנו) – טרטר בקר, אנשובי, ארטישוק ירושלמי, חמציץ אדום. מנה נהדרת. מסוג המנות שבכל נגיסה היא נהיית טעימה יותר. הרוטב סמיך וחמצמץ (הנחנו שעיקרו זה הארטישוק), ועובד מעולה עם טרטר הבקר והאנשובי. מעל הטרטר יש שתי פרוסות מיובשות של משהו שהנחנו שגם הוא ארטישוק. שובר על המרקם החלקלק, מוסיף מליחות. עובד מעולה יחד. הטעם הכולל של המנה, באופן מפתיע, הוא חריפות עדינה, על אף שלא הצלחתי למצוא את המקום לחריפות הזו.

המנה הרביעית היתה המאיימת ביותר עד כה, כי מיד ניתן היה לראות חתיכת דג מכובדת ביותר. יתר המנות היו קטנות ובלתי מאיימות (אם כי דודי תהה אם נצא רעבים מהמסעדה) והמנה הזו היתה מנה יפה מאד. בר ים (סי בס), שיבולת שועל וקשיו, ציר של שרימפס ודלעת. במנה הזו יש ניסיון לשילוב טעמים קיצוניים מאד – הקציפה (הציר) מתוקה מאד, הביסקוויט (שיבולת שועל וקשיו) מלוח. הדג עצמו מלוח ומתוק. למטה, מתחת לקציפה, מסתתרות קטניות כלשהן. הטעמים הקיצוניים עובדים יחד נהדר, אבל בתנאי של בכל נגיסה אתה מקבל כל אחד מהמרכיבים. לי, לדוגמא, נשארו קטניות וקציפה אחרי סיום הדג, ופתאום הטעמים יצאו מאיזון. זאת מנה שראוי לאכול בצורה מחושבת, כי היא טעימה מאד כך.

המנה החמישית היא המנה היחידה שבאמת לא אהבתי – תירס וחזה בקר. קציפה של תירס, חזה בקר מבושל, חזה בקר כבוש מלמעלה, התבשל שעות. הבקר המבושל מאד חמוץ, והתירס לא מאזן את החמיצות הזאת. יותר מזה, הבקר המבושל מזכיר לי מאד "אוכל של אמא" ולא משהו שהייתי מצפה לראות במסעדת שף, הרגשתי אפילו דמיון למנה צבאית במובן מסוים... עם זאת, הבקר הכבוש היה מאד מעניין – נראה כאילו יהיה לו טעם מעושן, כשפועל הוא די מתוק.

המנה השישית היתה היפה ביותר לטעמי, מבחינת צלחות. סינטה של עגל, עטופה בשומן ברווז. הרוטב הוא ציר חום של עוף. מח עצם מיושן על הסינטה. בצלים, עגבניה. המנה היתה מדהימה לטעמי. הציר והרטבים עבדו מעולה עם הבשר, שעשוי בצורה נהדרת. רק לחשוב על המנה הזאת והפה שלי מתמלא ריר. מנה טעימה להפליא.

המנה השביעית כבר התחילה להכין אותנו לקינוח – פרפה של דבש על בסיס של ריוויון. גזר ומרווה. אגוזי מלך מקורמלים. צימוקים כבושים. גבינה שדומה לגאודה אבל אני די בטוחה שנאמר לנו סוג אחר של גבינה. עלים של גזר. מנה שלמראית עין ולתיאורה נשמעה לי כמו משהו שאני ממש לא אתחבר אליו. פרפה דבש? צימוקים כבושים? לא בשבילי. הופתעתי מאד לטובה. הפרפה עם רוטב הגזר היה יוצא מן הכלל. הצימוקים היו קצת יותר מדי בשבילי, אבל אני יכולה להבין את הכרחיותם למנה. מנה נהדרת, שלסקפטיים כמוני מהווה הפתעה מרעננת לחיך.

עוד מנת מעבר (והפעם שכחתי לצלם אותה) גלידת שמנת חמוצה, ריבת גזר לבן ואגסים. קראמבל אגוזים. ברד של ג'ין וטוניק. המנה הזו פחות עבדה מבחינתי. המרקמים שלה גסים לי מדי, האגסים חתוכים לחתיכות די גדולות שלא משתלבות עם הגלידה, שעל אף חמיצותה מעניינת מאד. הטעמים עצמם עובדים ומעניינים, אם כי הברד של ג'ין וטוניק היה קצת חזק (אלכוהולית) מדי לטעמי, ובולט מדי ביחס למנה כולה.

המנה השמינית – מרקמים של אגוזי לוז. קרם ברולה של עלי דפנה, סורבה רובארב (דומה לסלרי מרקמית, עם טעם לימוני). מנה מדהימה. אחת האהובות עליי. קרם הברולה מאד מאד מיוחד עם הטעם של עלי הדפנה. הטעמים משתלבים נהדר. הסורבה חמוץ, מרנג מתוק בצד. מנה נפלאה לטעמי.

והמנה האחרונה! לסיום – מיני מגנום גלידת לימון, מצופה בשוקולד לבן וקאמבל תבלינים של פלפל אנגלי ושקדים. מנת סיום נהדרת. הקראמבל מתוק בגלל השקדים ומאז את החמיצות של הגלידה הלימונית. השוקולד הלבן מורגש בדיוק במידה הנכונה (שזה נפלא, כי בדרך כלל שוקולד לבן מאפיל על כל המנה במתיקות שלו). סיימנו עם חיוך.

השירות במסעדה, כמו שנתקלתי בשתי מסעדות השף האחרות שאכלתי בהן, היה יוצא דופן. היתרון של OCD לעומת האחרות זה היחס האישי שכל אחד מקבל. על ידי הבעלים (פגשנו בעצם את שלושת השותפים למסעדה), ועל ידי הצוות כולו. הכל הוגש לנו, ואם היתה לנו בקשה, לא היינו צריכים לחפש מישהו. כולם היו סביבנו כל הזמן.

החוויה במסעדה היתה מבחינתנו חוויה של פעם בחיים. לא ידענו למה לצפות כשהגענו (בטח ובטח שדן לא ידע, כי זו היתה הפתעה) ובכל רגע נתון בארוחה התמוגגנו. מהאדיבות של השף הראשי שמתפנה לשאלות של הסועדים, מהטעמים המדהימים ששטפו אותנו, מהחוויה המיוחדת, לא לדעת למה לצפות ולהיות מופתע לטובה מכל מנה, מהחברה הטובה והצחוק, מהיין הטעים (הזמנו שני בקבוקים!), מהאינטימיות על הבר (בשלב כלשהו דן הבחין שאחת הבנות שישבה לצידנו כסועדת היתה הזוכה של העונה הראשונה של מאסטר שף, וכמובן שפתחנו איתה בשיחה), מהאווירה הכוללת בה יכולת לקום ולהסתובב במטבח ולראות מה נעשה מבפנים, אם רצית, ואם לא הכל ממילא נעשה מולך. החוויה היתה כל כך יוצאת דופן, שהיא הידהדה עד הבוקר למחרת (היום) כשעדיין התכתבנו על כמה מדהים היה לנו, וכמה טעים, ואיזה כיף. בהחלט מומלץ בחום.

סיימנו את הארוחה עם חשבון של (תכינו את עצמכם... זה ייכאב) 1,194 ₪ (280 ₪ לסועד, ו-2 בקבוקי יין במחיר של 177 ₪ לאחד). עם זאת, אילו היינו מתחלקים ל-3 היינו יוצאים במחיר של 398 ₪ לאדם לפני טיפ, שזה לא מחיר יקר מדי בשביל חוויה מדהימה שכזאת. כיוון שזו היתה מתנת יום הולדת, המחיר התחלק בין שניים, שזה קצת יותר כואב :)

לסיכום:

האוכל - 10/10

האווירה - 10/10

החוויה - 10/10

השירות - 10/10

המחיר – יקר (אבל לא יקר כמו "כתית" או מסעדות שף אחרות מהרמה הראשונה).

סה"כ – 9.6 מתוך 10 לפי הלהב של יעל

OCD

תרצה 17, תל אביב יפו

03-5566774

נתראה על בטן מלאה,

יעל