OCD בשלישי בערב, 25.10.16

זה נכון, אמרתי לכם שמסעדות שף מבחינתי זה פינוק של פעם ב... והתכוונתי לזה. אבל מה לעשות שרצה הגורל וחבר טוב חגג יום הולדת 40, שזה מאורע מספיק חשוב בשביל לפנק אותו בארוחה במסעדת שף רצינית ביותר. דן חגג 40, ודודי ואני היינו המתכננים. שלישיית המנוולים.

דודי ואני התלבטנו די הרבה לאיזו מסעדה כדאי לקחת את דן. דודי הציע את "מסה" שהייתה לו חוויה מדהימה בה לפני כמה שנים, אני פסלתי את "כתית" שלא נהניתי בה לצערי הרב (הרגשתי שה-"פירוטכניקה" חשובה יותר מהטעמים, ולא נהניתי משילובי הטעמים בה). שנינו ניסינו את "טאיזו" אבל היו לנו חוויות מאד שונות (אני נהניתי מאד, דודי קיבל שירות גרוע). התחלנו לחקור ולקרוא על מסעדות שף מומלצות, וככל שהתקדמנו ראינו ש-"מסה" כבר מזמן לא מופיעה ב-10 או אפילו ה-20 המסעדות המומלצות ביותר. חששנו, ובכל זאת תכננו ללכת אליה, עד שנתקלתי בכתבת סיכום שנה עברית של טיים אאוט מבחינת מסעדות, וראיתי את ההמלצה על OCD. שלחתי לדודי, גם הוא התרשם, והחלטנו ללכת על זה.

הזמנתי מקום למסעדה שבוע מראש, כשהייתי בטוחה שלא יהיה מקום בגלל האקסקלוסיביות והצמצום שמתוארים באתר של המסעדה. כשאמרו לי שיש מקום לשלושה בהושבה המאוחרת הייתי מאושרת. שאלו אותי מראש אם יש משהו שאנחנו לא אוכלים. יום לפני הארוחה התקשרו לוודא את הגעתנו, וביום הארוחה אפילו קיבלתי SMS עם קישור למפה שמכווינה אותי לחניון קרוב למסעדה.

הקונספט של OCD – במסעדה קטנה ובתוכה בר מרובע יושבים 20 אורחים בכל ארוחה, והשף, רז רהב, יחד עם הצוות שלו, מבשלים ארוחה של 9 מנות לפי הרעיונות של רז. יש שתי "הושבות" בכל ערב, האחת ב-19:00 והשנייה ב-21:30. כלומר – המסעדה מקבלת 40 אורחים בערב. מאד אקסקלוסיבי, בהחלט. אין תפריט למסעדה, והמנות מתחלפות משבוע לשבוע. אתה מגיע, מקבל מה שנותנים לך, ובתקווה נהנה מהחוויה הייחודית. כל המנות במסעדה מוגשות ל-20 הסועדים במקביל.

הגענו למסעדה בשעה המיועדת, כאשר ההושבה הראשונה טרם קמה. בכניסה למסעדה יש מקום ישיבה על בר קטן לשלושה אנשים, ולמזלנו היינו הראשונים להגיע, אז התיישבנו (אחרינו הגיעו אחרים שנאלצו לחכות בעמידה). הזמנו בקבוק של יין (אמנם הזול ביותר בתפריט, כי מחירי היין מפחידים, אבל הוא היה נהדר) פינו נואר של ויתקין. הפינו נואר לא נפוץ בארץ, בדומה לפינו גריג'יו הלבן. בארצות הברית אלו היינות הנפוצים ביותר, ואני אישית מחבבת אותם מאד. היין שהזמנו היה פירותי ועדין, קליל מאד בפה.

כמה דקות לאחר מכן הועברנו ל-"שולחן" (הבר הגדול המרובע). במרכזו עמדו השף ויתר הטבחים והכינו את המנות. חלק קטן מהארוחה הוכן במטבח שמאחור, אבל החיתוך, הצריבה, הצלחות – נעשה מולנו. כבר עם הישיבה הרגשנו שזו הולכת להיות חוויה מיוחדת. האווירה היתה מאד נעימה, אם כי אליטיסטית, היין טעים, ואנחנו מוכנים ונרגשים.

המנה הראשונה שהוגשה לנו, כך נאמר לנו, היא לא חלק מתשע המנות, כי אם "מנת פתיחה". על כלי הגשה כדורי ומעניין מונח משהו שבמבט ראשון נראה לי כמו צדפה, אך התברר כסוג של בצק מקומט שבתוכו צבעים שונים. הגיע אלינו אדם שרק כמה מנות קדימה הבנתי שהוא השף, רז רהב (מי היה מאמין?! הוא בן 25!) והסביר לנו מה קיבלנו – עמילן של טפיוקה שעבר תהליך כפול, כך שהעמילן ייצא בלי השמן, מעליו אינטיאס מעושן, רדוקציה של סוכר חום וחומץ בלסמי, ועלה חרדל צעיר. מילים גדולות שלא אומרות לי דבר! ואחר כך – "תאכלו בידיים בביס אחד" – את זה אני מבינה. הכנסתי את היצור לפה ומגוון של טעמים שטף אותי – חמיצות ומתיקות הבלסמי. מליחות האינטיאס. חריפות קלה באפטר טייסט החרדלי. מנת פתיחה משגעת שמעירה את כל בלוטות הטעם. דודי צחק על כך שהיה ניתן להסביר את המנה כ-"פריכית של אורז עם חתיכת דג מלמעלה", אבל זו כמובן היתה בדיחה, כי כולנו היינו תמימי דעים לגבי הטעם המופלא של הביס הקטן הזה.

המנה הראשונה ה-"אמיתית" הוגשה לא הרבה לאחר מכן, ושוב מילים גדולות (ומהירות! רז מדבר איתנו ועם הבנות שלידינו, וקשה לשמוע, ובוודאי להספיק לכתוב את מגוון המרכיבים): אצות עם טרטר פרידה וביצי סלמון, טפיוקה בבלסמי ותאנים, בוואריה של עגבניות, בליווי פרקר האוס. מה?! "מנגבים הכל". בקיצור, במסעדה הזאת אני אבין את הוראות הביצוע, ולא את המרכיבים (ולא כי לא ניסיתי). פרקר האוס, מסתבר, זו לחמניה מיוחדת, ובעזרתה מנגבים את כלל המרכיבים שבצלחת השנייה. הטרטר היה מדהים. תחושה של דג מלוח יוקרתי. הבלסמי והתאנים הוסיפו למנה מתיקות עדינה, בעוד הבוואריה של העגבניות (אבל איך זה לבן? כי זה רק הנוזל של העגבניה, ללא הקליפה... או משהו) מאד עדינה ומשלבת מצוין את כל הטעמים. דן הרגיש שהאצה במנה מיותרת, אבל אני נהניתי מהמרקם השונה והמליחות שלה. הלחמניה (סליחה סליחה, פרקר האוס) הגיעה חמה וריחנית, אבל הטעם שלה לבד לא היה יוצא דופן. היא אכן עבדה נהדר כחלק מהמנה הכוללת.

המנה השנייה – סשימי אינטיאס כבוש (בכבישה דומה לכזו של פסטרמה), ויניגרט של ריוויון, מלפפון בג'ין, איולי אבקת לימון, ופופקורן כוסמת. המנה, מבחינתי, היתה אוקסימורון. מצד אחד היא היתה אחת המנות הטעימות ביותר שאכלתי בארוחה, והצלחות שלה פשוט מקסים. מצד שני, ה-"פופקורן כוסמת" לא עבד כחלק מהמנה, מבחינתי. כשניסיתי לשלב אותו בנגיסה מהכל יחד, המרקם הקשה והקראנצ'י שלו הפריע לי להנות מהטעמים של יתר המרכיבים. עם זאת, לבדו הוא היה מאד טעים.

בשלב זה קיבלנו מנת "מעבר" נוספת (כמו מנת הפתיחה, באותה קונסטרוקציה) מוגשת על הכלי הכדורי, ודומה למראית עין למנת הפתיחה. מוצי בצק אורז מתוק, שאלוט קצוץ, סרדינים צרובים במלח, שרופים וקצוצים, ושאלוט מקורמל. לא מאד אהבתי את זה, כי זה היה מתוק מדי. שום דבר לא איזן את המתיקות, אלא רק הוסיף לה – הבצק מתוק, השאלוט המקורמל מתוק, והסרדינים הצרובים לא מלוחים מספיק כדי להיטמא במנה.

המנה השלישית (איבדתם ספירה? גם אנחנו) – טרטר בקר, אנשובי, ארטישוק ירושלמי, חמציץ אדום. מנה נהדרת. מסוג המנות שבכל נגיסה היא נהיית טעימה יותר. הרוטב סמיך וחמצמץ (הנחנו שעיקרו זה הארטישוק), ועובד מעולה עם טרטר הבקר והאנשובי. מעל הטרטר יש שתי פרוסות מיובשות של משהו שהנחנו שגם הוא ארטישוק. שובר על המרקם החלקלק, מוסיף מליחות. עובד מעולה יחד. הטעם הכולל של המנה, באופן מפתיע, הוא חריפות עדינה, על אף שלא הצלחתי למצוא את המקום לחריפות הזו.

המנה הרביעית היתה המאיימת ביותר עד כה, כי מיד ניתן היה לראות חתיכת דג מכובדת ביותר. יתר המנות היו קטנות ובלתי מאיימות (אם כי דודי תהה אם נצא רעבים מהמסעדה) והמנה הזו היתה מנה יפה מאד. בר ים (סי בס), שיבולת שועל וקשיו, ציר של שרימפס ודלעת. במנה הזו יש ניסיון לשילוב טעמים קיצוניים מאד – הקציפה (הציר) מתוקה מאד, הביסקוויט (שיבולת שועל וקשיו) מלוח. הדג עצמו מלוח ומתוק. למטה, מתחת לקציפה, מסתתרות קטניות כלשהן. הטעמים הקיצוניים עובדים יחד נהדר, אבל בתנאי של בכל נגיסה אתה מקבל כל אחד מהמרכיבים. לי, לדוגמא, נשארו קטניות וקציפה אחרי סיום הדג, ופתאום הטעמים יצאו מאיזון. זאת מנה שראוי לאכול בצורה מחושבת, כי היא טעימה מאד כך.

המנה החמישית היא המנה היחידה שבאמת לא אהבתי – תירס וחזה בקר. קציפה של תירס, חזה בקר מבושל, חזה בקר כבוש מלמעלה, התבשל שעות. הבקר המבושל מאד חמוץ, והתירס לא מאזן את החמיצות הזאת. יותר מזה, הבקר המבושל מזכיר לי מאד "אוכל של אמא" ולא משהו שהייתי מצפה לראות במסעדת שף, הרגשתי אפילו דמיון למנה צבאית במובן מסוים... עם זאת, הבקר הכבוש היה מאד מעניין – נראה כאילו יהיה לו טעם מעושן, כשפועל הוא די מתוק.

המנה השישית היתה היפה ביותר לטעמי, מבחינת צלחות. סינטה של עגל, עטופה בשומן ברווז. הרוטב הוא ציר חום של עוף. מח עצם מיושן על הסינטה. בצלים, עגבניה. המנה היתה מדהימה לטעמי. הציר והרטבים עבדו מעולה עם הבשר, שעשוי בצורה נהדרת. רק לחשוב על המנה הזאת והפה שלי מתמלא ריר. מנה טעימה להפליא.

המנה השביעית כבר התחילה להכין אותנו לקינוח – פרפה של דבש על בסיס של ריוויון. גזר ומרווה. אגוזי מלך מקורמלים. צימוקים כבושים. גבינה שדומה לגאודה אבל אני די בטוחה שנאמר לנו סוג אחר של גבינה. עלים של גזר. מנה שלמראית עין ולתיאורה נשמעה לי כמו משהו שאני ממש לא אתחבר אליו. פרפה דבש? צימוקים כבושים? לא בשבילי. הופתעתי מאד לטובה. הפרפה עם רוטב הגזר היה יוצא מן הכלל. הצימוקים היו קצת יותר מדי בשבילי, אבל אני יכולה להבין את הכרחיותם למנה. מנה נהדרת, שלסקפטיים כמוני מהווה הפתעה מרעננת לחיך.

עוד מנת מעבר (והפעם שכחתי לצלם אותה) גלידת שמנת חמוצה, ריבת גזר לבן ואגסים. קראמבל אגוזים. ברד של ג'ין וטוניק. המנה הזו פחות עבדה מבחינתי. המרקמים שלה גסים לי מדי, האגסים חתוכים לחתיכות די גדולות שלא משתלבות עם הגלידה, שעל אף חמיצותה מעניינת מאד. הטעמים עצמם עובדים ומעניינים, אם כי הברד של ג'ין וטוניק היה קצת חזק (אלכוהולית) מדי לטעמי, ובולט מדי ביחס למנה כולה.

המנה השמינית – מרקמים של אגוזי לוז. קרם ברולה של עלי דפנה, סורבה רובארב (דומה לסלרי מרקמית, עם טעם לימוני). מנה מדהימה. אחת האהובות עליי. קרם הברולה מאד מאד מיוחד עם הטעם של עלי הדפנה. הטעמים משתלבים נהדר. הסורבה חמוץ, מרנג מתוק בצד. מנה נפלאה לטעמי.

והמנה האחרונה! לסיום – מיני מגנום גלידת לימון, מצופה בשוקולד לבן וקאמבל תבלינים של פלפל אנגלי ושקדים. מנת סיום נהדרת. הקראמבל מתוק בגלל השקדים ומאז את החמיצות של הגלידה הלימונית. השוקולד הלבן מורגש בדיוק במידה הנכונה (שזה נפלא, כי בדרך כלל שוקולד לבן מאפיל על כל המנה במתיקות שלו). סיימנו עם חיוך.

השירות במסעדה, כמו שנתקלתי בשתי מסעדות השף האחרות שאכלתי בהן, היה יוצא דופן. היתרון של OCD לעומת האחרות זה היחס האישי שכל אחד מקבל. על ידי הבעלים (פגשנו בעצם את שלושת השותפים למסעדה), ועל ידי הצוות כולו. הכל הוגש לנו, ואם היתה לנו בקשה, לא היינו צריכים לחפש מישהו. כולם היו סביבנו כל הזמן.

החוויה במסעדה היתה מבחינתנו חוויה של פעם בחיים. לא ידענו למה לצפות כשהגענו (בטח ובטח שדן לא ידע, כי זו היתה הפתעה) ובכל רגע נתון בארוחה התמוגגנו. מהאדיבות של השף הראשי שמתפנה לשאלות של הסועדים, מהטעמים המדהימים ששטפו אותנו, מהחוויה המיוחדת, לא לדעת למה לצפות ולהיות מופתע לטובה מכל מנה, מהחברה הטובה והצחוק, מהיין הטעים (הזמנו שני בקבוקים!), מהאינטימיות על הבר (בשלב כלשהו דן הבחין שאחת הבנות שישבה לצידנו כסועדת היתה הזוכה של העונה הראשונה של מאסטר שף, וכמובן שפתחנו איתה בשיחה), מהאווירה הכוללת בה יכולת לקום ולהסתובב במטבח ולראות מה נעשה מבפנים, אם רצית, ואם לא הכל ממילא נעשה מולך. החוויה היתה כל כך יוצאת דופן, שהיא הידהדה עד הבוקר למחרת (היום) כשעדיין התכתבנו על כמה מדהים היה לנו, וכמה טעים, ואיזה כיף. בהחלט מומלץ בחום.

סיימנו את הארוחה עם חשבון של (תכינו את עצמכם... זה ייכאב) 1,194 ₪ (280 ₪ לסועד, ו-2 בקבוקי יין במחיר של 177 ₪ לאחד). עם זאת, אילו היינו מתחלקים ל-3 היינו יוצאים במחיר של 398 ₪ לאדם לפני טיפ, שזה לא מחיר יקר מדי בשביל חוויה מדהימה שכזאת. כיוון שזו היתה מתנת יום הולדת, המחיר התחלק בין שניים, שזה קצת יותר כואב :)

לסיכום:

האוכל - 10/10

האווירה - 10/10

החוויה - 10/10

השירות - 10/10

המחיר – יקר (אבל לא יקר כמו "כתית" או מסעדות שף אחרות מהרמה הראשונה).

סה"כ – 9.6 מתוך 10 לפי הלהב של יעל

OCD

תרצה 17, תל אביב יפו

03-5566774

נתראה על בטן מלאה,

יעל

חמישי בערב באוקינאווה, 20.10.2016

תחילה, התבקשתי לכתוב תיקון לפוסט על טאיזו:

אחותי ובת דודתי, שהגיע הזמן שיוצגו בשמותיהן – שרון ועדי (בהתאמה) לא רק הכירו לי את המונח "שישי חסר אחריות", אלא הן אלה שהמציאו אותו. התיקון חיוני, כי שרון ועדי בטוחות שהמונח הזה יתפוס ברמה הארצית. אהא... בהחלט. אז ראו עצמכם מתוקנים.

מסעדת אוקינאווה היא מסעדה אסייתית של סושי, נודלס, ועוד, הממוקמת בנווה צדק. את המסעדה הכרתי במסגרת ארוחת ביקורת על התפריט החדש אליה הוזמנתי לגמרי במקרה, והרשימה אותי עד כדי כך שהרגשתי שאני חייבת ללכת לאכול במסעדה הזאת בצורה עצמאית.

הזמנתי מקום יום קודם לכן, והיה מקום להזמנות גם בתוך המסעדה וגם מחוצה לה. בחרתי להזמין מקום לשעה 19:30 בחוץ, הפעם, כיוון שבתוך המסעדה הישיבה היא בצורות של בר – או הבר האמיתי, או בר מול החלון. כיוון שאנחנו שלוש בנות שהלכו לאכול יחד (שרון, עדי, ואני... אלא מה), הישיבה זו ליד זו לא מאד נוחה לנו, אז מראש הזמנו שולחן בחוץ.

כבר בהליכה למסעדה הרגשנו שעשינו החלטה נבונה בישיבה בחוץ – מזג האוויר היה קריר ונהדר, והאווירה ברחוב שבזי שבנווה צדק מדהימה וחיונית. שמחנו לשבת בחוץ. עם זאת, עם הגיענו למסעדה הבנו שהשולחן קטן מאד (מתאים לזוג) והישיבה בו צפופה מאד (צמוד לשולחן אחר ולעמדת המלצריות). מבלי שאף אחד שם לב (או שלאף אחד לא היה איכפת) הזזנו מעט את עמדת המלצריות הרחק מאיתנו כדי שיהיה לנו טיפה יותר מרווח. הישיבה בשולחנות בחוץ אמנם נוחות יותר לשלישייה מאשר הישיבה על הבר, אבל נוצר מצב אינטימי כפוי בו האוכלים על בר החלון והאוכלים בחוץ מסתכלים זה על זה דרך החלון. משונה מאד.

*התפריט המצורף הוא חלקים מן התפריט שנלקחו מתוך האתר של אוקינאווה. לקחתי רק את החלקים שהזמנו מהם – ראשונות, סושי, סושי מיוחדים, וקינוחים. יש גם תפריט סושי צמחוני, קומבינציות, אורז ונודלס, עסקיות, ואלכוהול יפני – אותם לא הכנסתי לתמונה. בנוסף, לאוקינאווה יש תפריט נפרד לטבעונים ותפריט נפרד ללא גלוטן – יתרון גדול מאד.

הפעם זכרתי לצלם לכם את כל המנות ואף את תפריט היין (יש לציין, אגב, שזה מאד לא פשוט. אני רואה אוכל – אני מעוניינת לאכול אותו! היה מאד קשה לזכור לצלם, ולעיתים צילמתי אחרי שכבר התחלנו לאכול!). רצינו להזמין יין שרדונה של דלתון, אותו אנחנו מכירות, אך נאמר לנו שהוא ירד מהתפריט, ויש במקומו יין אחר – שרדונה של בן זמרה. ביקשנו טעימה, ראינו כי טוב... כלומר – לא רע, והזמנו בקבוק. כשקיבלנו את הבקבוק גיליתי שזה יין של סגל. אין לי בעיה עם יין של סגל, אבל זה לא ממש בקבוק שהייתי מזמינה במודע במסעדה. עם זאת – היין היה לא רע. קצת מתוק יותר ופירותי ממה שאנחנו אוהבות, אבל סך הכל יבש ונעים לחיך.

לאחר מכן התחלנו לחשוב על מנות ראשונות. התייעצנו עם המלצרית (שהיתה מאד נחמדה! מקצועית, ההתחלה היתה קצת רעועה, כי היא התקשתה לענות לשאלות על היין ולא היתה בטוחה שניתן להביא לנו טעימה של יין שמוגש בכוס, מוזר מאד, אבל אולי זה נוהל של המסעדה) ושאלנו מאיזה בצק עשויים "כיסוני שרימפס". המלצרית מיד ענתה לנו שזה לא עשוי דפי אורז, אלא ממש במרקם של דים סאם. הורדתי את הבנות מהרעיון, והתלבטנו על הראשונות האחרות. לבסוף החלטנו ללכת על כיוון של דגים נאים.

 המנות הראשונות:

טרטר סלמון

סלט סשימי

התקשיתי להשיג לי מזלג (כלומר לתפוס מלצרית), כך שהבנות התחילו לאכול לפניי (וידוי: אני לא יודעת לאכול עם צ'ופסטיקס) וזוהי כבר נקודה שלילית למקום. ברגע שקיבלתי מזלג טעמתי את המנות, ושתיהן היו מצוינות. לקח קצת זמן להבין את הטעמים ולקבל אותם, מבחינתי, אבל בביס השני והשלישי כבר ממש נהניתי.

הטרטר היה מאד חרדלי. מבחינת מידתיות, גודל החתיכות של הסלמון והאבוקדו היו נהדרות, ובכל ביס קיבלתי חתיכות יפות משניהם. הרוטב החרדלי, בטעימה ראשונה, היה חזק מדי לטעמי. עם זאת, ברגע שהתחלתי לאכול את סלט הסשימי, שהטעמים שלו מאד עדינים ביחס לטרטר, היה משהו משלים בין המנות, כך שממש שמחנו שהזמנו את שתיהן. בכל נגיסה המנות נהיו טעימות יותר.

סלט הסשימי היה מאד פרשי ומרענן. נתחי הסשימי היו מכובדים מאד. אני אוהבת מסעדה שלא מתקמצנת על הדג הנא, ונותנת חתיכות נאות של דג נא (משחק מילים, חהחה). רוטב היוז'ו לא היה חמוץ מדי כמו שקורה בהרבה מסעדות, אלא היה חמצמץ בדיוק במידה המתאימה. היו המון אטריות צלופן במנה, כך שהמנה היתה מאד גדולה ביחס למנה ראשונה.

הסושי:

סאנשיין רול

מנגו ספיישל

מנהטן רול

ספייסי טונה

איילנד רול

דילגנו על הסושי הרגיל ועברנו ישר למיוחדים. אנחנו אוהבות מאקי פשוט (אפילו עוד יותר מאינסייד אאוט) אבל המיוחדים היו נראים מרשימים יותר. תהליך הבחירה היה די פשוט. עדי אמרה שהסאנשיין רול נראה לה מעולה, שרון אמרה שהיא ממש אוהבת צלופח אז היא רוצה את האיילנד רול, עדי אמרה שסושי עם מנגו נשמע לה ממש מסקרן, אני אמרתי שחייב להיות רול אחד עם טוביקו (אני מאוהבת בטוביקו!) אז בין 3 אפשרויות, בחרתי במנהטן רול בסוף, ושרון הוסיפה את הספייסי טונה, כי חובה.

אכילת הסושי שלי זה עניין מחושב – איזה רול דורש טריאקי? איזה רול דורש ספייסי מיונז? (אני פחות בקטע של סויה) חשוב שהם יהיו לסירוגין, כך שיהיה לי טעם מתוק בפה ואחר כך חריף. עם איזה רול אני רוצה לסיים את הארוחה? וכן הלאה... במקרה הזה התקשיתי להחליט בסדר האכילה, כי זיהיתי מבחוץ רק שניים מהרולים (זה עם הטוביקו וזה עם המנגו), אז החלטתי ללכת לפי הסדר בו הם עמדו מולי. זאת היתה החלטה מטופשת, כי אכן יצא שאכלתי כמה עם טריאקי ברצף ואז כמה עם ספייסי מיונז ברצף. עם זאת, כיוון שאכלתי שניים מכל סוג, בסיבוב השני הייתי מחושבת בהרבה.

סאנשיין רול – הסאנשיין רול הוא רול של שרימפס ומקל סרטן עטוף בטונה אדומה ועליו נקודה קטנה של רוטב וואסבי. הנקודה הזאת גרמה לשרון לחפש מלצרית ולבקש ממנה עוד רוטב וואסבי, כי זה לא היה נראה לה מספיק בשביל הרול הגדול, אבל שרון לא מצאה מלצרית במשך כ-5 דקות, מה שגרם לה להימנע מהרול הזה עד הבאת הרוטב בסופו של דבר, שהיה לטעמה לא מספיק דומיננטי. בכל אופן, הרול היה חביב מאד, הרוטב לא היה משמעותי בטעם של הרול, והיה קשה להרגיש בכל המרכיבים בתוכו. אבל הטעם הכולל היה די טעים.

מנגו ספיישל – עשיתי את הטעות וטבלתי את הראשון שלי ממנו בטריאקי. לא טוב בכלל. המנגו דורש איזון של ספייסי מיונז. כשאכלתי את השני עם ספייסי מיונז נהניתי מהרול מאד, והצלחתי להרגיש בחתיכת השרימפ טמפורה העסיסית שבתוכו.

מנהטן רול – הרול הטעים ביותר לטעם שלושתינו (יאי, יעל! גרייט סקסס!) רול פשוט מאד, סלמון וטונה עם מלפפון, עטופים באבוקדו שמצופה בטוביקו. הפשטות של הרול לא סתרה את הטעם המעולה שלו. מה שכן, בתור הרול היחיד שהזמנתי עם טוביקו, זה לחלוטין לא היה מספיק טוביקו לטעמי. אני נהנית מהמרקם המתפצפץ של הטוביקו, והיה קשה לחוש בזה עם רול כל כך גדול ומעט כל כך טוביקו.

ספייסי טונה – רול בסיסי וטעים, אם כי שום דבר בו לא התבלט או היה יוצא דופן בצורה מיוחד.

איילנד רול – אני לא חובבת צלופח גדולה בדרך כלל, אבל הפעם הצלופח היה מבושל מצוין, והחתיכה היתה מספיק גדולה בכדי שארגיש בטעם הדומיננטי שלו. הרול היה טעים מאד בעיניי.

הבעיה הגדולה של הסושי היתה האורז – שרון העלתה בפניי את התחושה שלה שהאורז לא מבושל כראוי. אכן הרולים התפרקו, אבל בהתחלה לא הרגשתי שזה משפיע על הטעם מבחינתי. עם זאת, ככל שהתקדמתי שמתי לב לזה יותר. האורז בהחלט לא היה דביק מספיק גם מבחינת טעם, מה שהשפיע על הארוחה בשלמותה. לעומת זאת, הסושי היה די טעים, כך שניתן רק לדמיין כמה טוב זה היה יכול להיות עם אורז טוב יותר.

(הכנת סושי בבית – כולם מחפשים את מתכון הקסמים לאורז סושי, וזוהי בעצם הבעיה. לא קשה לגלגל את הסושי, או להכניס לתוכו הפתעות טעימות. הבעיה היא האורז, וזוהי הסיבה שאני ממעטת להכין סושי בבית. טרם פיצחתי את מתכון הקסמים הזה לאורז דביק ונימוח).

עוד מנה?

סיימנו את הסושי והיינו רעבות עדיין. החלטנו לחזור למנות הראשונות ולבדוק מה עוד ניתן להזמין. הבנות בחרו להזמין "אצבעות טמפורה". באופן אישי, אני לא מזמינה מנות מטוגנות, לא כבחירה בריאותית אם כי פשוט לא מתחשק לי להזמין אותן. המלצרית ממש התפלאה שיצור כמוני קיים ("אפילו לא צ'יפס???" לא. אפילו לא צ'יפס). אבל כמובן שאכלתי מהמנה. אצבעות בטטה ושרימפס מטוגנים בטמפורה. היה קשה לזהות איזה מהחתיכות הן בטטה ואיזה שרימפ. התמזל מזלי וקיבלתי 2 חתיכות של שרימפ (כשבמנה היו בסך הכל 4). זה היה נחמד, הזכיר לנו את הימים של הברים עם המנות המטוגנות, לחלוטין לא מרגש או מעניין במיוחד, אבל לא רע.

הקינוח:

כשהגענו לשלב הקינוח (שממש לא היינו חייבות, אבל התחשק לי משהו מתוק) ואני נדהמתי בקול רם "איכס, רול סושי שוקולד?!" בתגובה ל-"שוקומאקי", המלצרית שמעה אותי והמליצה על המנה בחום. הסבירה שזה ממש לא רול סושי, אלא סתם נראה כמו אחד. אין אורז מתוק (מכירים את הסרטונים של סושי מתוק? אורז עם סוכר, פירות במקום דגים? אז לא כזה), אין פירות. זה פשוט מעין פודינג ונילי בפנים ושוקולד בחוץ, וזה נראה כמו מאקי. היא אמרה שלא נתחרט. החלטתי לזרום איתה ולהזמין את המנה הזאת. זה היה טעים, אבל לא ממש בשבילי. המרקם לא עבד לי בפה, הקינוח קר והרוטב חם, והטעמים לא התמזגו כראוי בעיניי. אפילו השארנו אחד בסוף.

השירות במסעדה דורש פסקה נרחבת ומפורטת בעיניי. מצד אחד – המלצרית שלנו היתה מקסימה. היא עזרה לנו, ייעצה לנו, פטפטה איתנו על אוכל בכלליות, וסיפרה לנו אנקדוטות (לדוגמא: מעבר לחלון ישבו ארבעה ילדים. לא מתבגרים. ילדים. שאלנו אותה אם הם פה לבד, והיא סיפרה שלא רק שהם פה לבד, אלא גם שאחד מהם הניח "סטיפה" של 600 ₪ על השולחן ושאל אותה "זה לא יעלה יותר מ-600 ₪ נכון?"... הילדים של היום). היא היתה מלצרית חברותית ונהדרת, ואף הוציאה לנו צ'ייסרים על חשבון הבית. עם זאת, היו רגעי לחץ במסעדה שהיה קשה מאד לתפוס מלצרית בהן, ולצערנו הרגעים האלה היו בדיוק כשקיבלנו את המנות. המנות הראשונות – אני צריכה מזלג, הסושי – שרון צריכה רוטב. אלמלא הרגעים הבעייתיים האלה שגרמו לעיכוב האכילה שלנו ומכאן לתסכול גדול, השירות היה מקבל ציון של 9 או 10.

החוויה במסעדה היתה טובה אם כי לא יוצאת דופן מאד. משהו באווירה של נווה צדק ובחברותיות של המלצרית גרם לחוויה להיות קצת שונה בשבילי, אבל אין מה להשוות לארוחת הביקורת על התפריט שלקחתי בה חלק, שהיתה יוצאת דופן לחלוטין. באותו עניין, רבות מהמנות שטעמתי בארוחת הביקורת לא נמצאו בתפריט, מה שהיה מאכזב בעיניי, כי הן היו נהדרות.

יש לציין שהשולחן הקטן הפריע לנו לחווית האכילה. היה מאד קשה להסתדר עם כל המנות, הצלחות, וכוסות השתייה על שולחן כל כך קטן.

סיימנו את הארוחה עם חשבון של 615 ₪, כאשר הזמנו 3 מנות ראשונות, 5 רולים, קינוח, ו-2 בקבוקי יין. כל אחת שילמה 205 ₪ לפני טיפ, מחיר מאד יקר, אבל משתלם מאד לכמות האוכל והיין.

לסיכום:

האוכל – 6/10

האווירה – 9/10

החוויה – 8/10

השירות – 7/10

המחיר – בינוני-זול. המחירים עצמם לא יקרים. הסושי "הרגיל" שלא הזמנו אפילו זול מאד, אבל אנחנו הזמנו המון אוכל והמון יין, כך שיצא לנו יקר. 8/10

סה"כ – 7.6 מתוך 10 לפי הלהב של יעל

אוקינאווה

שבזי 46, תל אביב

03-5101099

נתראה על בטן מלאה,

יעל

שבת בצהריים בוונג, 15.10.16

ה-וונג. מסעדה ויאטנמית בשדרות רוטשילד ששמה הולך לפניה. היא אינה מסעדת שף, ובהתאם המחירים ממוצעים מאד, אבל הטעמים טובים, ברובם.

גם את הוונג אני פוקדת דרך קבע, כל כמה שבועות, מאז הפעם הראשונה שלי במסעדה, שם הייתה לי חוויה חיובית מאד עם מלצרית שממליצה ועוזרת, ולא סתם מגישה מנות. את המלצרית הזו לא ראיתי שוב, אבל המסעדה כבר השאירה עליי את החותם שלה. בדרך כלל אני מגיעה אל המסעדה עם אחותי, אבל הפעם הלכתי עם חבר אחר.

כשהגענו למסעדה, בשעה 13:15 בצהרי שבת (הוא הזמין מקום רבע שעה קודם לכן) המסעדה היתה נטושה לחלוטין. בגלל שהושיבו אותנו על הבר, אני יכולה רק לנחש שכל השולחנות היו מוזמנים מראש. באופן אישי אין לי בעיה עם ישיבה על הבר, להפך, במקומות עמוסים בהם השירות לא טוב, הבר הוא המקום הטוב ביותר לשבת בו. לא שזה היה המקרה בוונג באותו יום.

שמחתי שהוא הזמין לנו מקום על הבר ולא בחוץ. גם בוונג יש בעיה של חוסר מאווררים בחוץ, ונוטה להיות חם מאד בקיץ (שנמשך 10 חודשים בישראל). על הבר היה נעים מאד, ממוזג, מרווח באופן יחסי (עד הרגע שהשולחן הצמוד אלינו התיישב, ונקלענו למפגש סבתא-נכדה מרגש ונוגע, שנגע בנו פיזית, על אף שהיינו מעדיפים שלא). שירי פופ מתקתקים התנגנו ברקע (נכנסנו לצלילי thinking out loud של Ed Sheeran)., עד שנפסקו לכ-10 דקות והוחזרו. ככל הנראה הסתיימה רשימת ההשמעה ואף אחד לא שם לב לדממה. לי, בכל אופן, היא לא הפריעה.

הפעם הגענו למסעדה כדי לאכול, לא להתפנק. כלומר, הטעמים מפנקים, בהחלט, אבל הזמנו בדיוק במידה שמתאימה לנו. חסכוניות זה שם המשחק. לא יכולתי להזמין יין בגלל שאני לוקחת אנטיביוטיקה של אחרי ניתוח, ועל כן מיד ביקשנו כוסות מים ובחנו את התפריט. הוא רצה את הביף באן, אני רציתי את השרימפ דמפלינגס (אין כמו שרימפ דמפלינגס!) והחלטנו להזמין את שניהם ולחלוק עיקרית.

המנות הראשונות:

BEEF BAHN

SHRIMP DUMPLINGS

שתי המנות טעימות מאד. הביף באן (הקושי הגדול שלי הוא להבין מתי קוראים לזה "באן" ומתי קוראים לזה "באו", אבל אני זורמת עם המסעדה) מגיע כצמד או שלישייה של לחמניות, אנחנו הזמנו שתיים כדי לחלוק בצורה מאוזנת. המנה עשויה בצורה נהדרת, הלחמניה רכה ונימוחה, והבקר עם הכוסברה והפלפל החריף משלים זאת בצורה נהדרת. למען האמת, מעולם לא התלהבתי מהמנה הזאת, על אף שאכלתי אותה פעמים רבות. החבר שאיתי שעף על המנה הזאת נתן לי טיפ חדש – "שימי קצת רוטב סרירצ'ה בתוך הבאן" והוא צדק. רוטב הצ'ילי האסייתי החריף משלים את המנה וגורם לה להיות טעימה בהרבה.

השרימפ דאמפלינגס זו המנה האהובה עליי. כבר סקרתי את ההבדלים בין סוגי הכיסונים האסייתים השונים בפוסט של טאיזו, אבל רק אזכיר שהדאמפלינגס האלה עשויים בצק אורז (דפי אורז) וממולאים בשרימפס, ללא תוספות, ירקות ועלים למיניהם בתוך הבצק. השרימפ דאמפלינגס נקראים "הר גאו" במקור, ובמסעדות רבות ניתן למצוא אותם בשם הזה בלבד. לעומת זאת, מסעדות שבתפריטם מצויים "כיסוני שרימפ" או "שרימפ דים סאם" בדרך כלל מגישים כיסונים מבצק שונה, לא בצק שקוף עשוי מאורז. זו מנה כל כך פשוטה שקשה מאד לטעות בה, ואכן, גם הוונג לא טועים בה. הבעיה העיקרית שלי עם המנה, שרלוונטית להרבה מסעדות אחרות, היא כמות ההגשה. במנה ישנם חמישה דאמפלינג. 5 הוא מספר שלא מתחלק באף קבוצה, ואולי זאת בעצם קונספירציה כדי שנזמין שתי מנות. בכל אופן, החבר שאיתי עשה את המעשה הג'נטלמני המושלם ונתן לי את הדאמפלינג האי זוגי.

(שרימפ דאמפלינגס זו מנה קלה מאד להכנה בבית. ניתן לקנות חבילה של 12 דאמפלינג מוכנים לאידוי בחנויות של מזרח מערב, בדרך כלל עולה 30 ₪, כך שזה מאד מאד זול וזה טעים ואיכותי כמעט כמו במסעדה. ניתן גם לקנות דפי אורז, להשרות אותם במים פושרים עם סויה ו-ווסאבי, לקפל אותם סביב שרימפס טריים או מופשרים, ולבסוף לאדות במשך 7 דקות בסיר אידוי. קצת פחות טעים, אבל מאד זול וקל להכנה)

המנה העיקרית:

VIET COCO

עוד מנה של קארי אדום וחלב קוקוס. אני חובבת גדולה, כפי שבוודאי תגלו, של קארי אדום וירוק. אני מכינה מנות כאלה בבית, אבל אין כמו לאכול מנה טובה של קארי וחלב קוקוס במסעדה. במקרה זה המנה מוגשת עם איטריות ביצים ועוף, פירות ים, או טופו. כמובן שבחרנו בפירות ים. בתוך המנה יש רצועות מלפפון ועיגולי פלפל חריף. לימון מחכה מעל המנה לסחיטה כמו היתה מנת דג. אני לא מחבבת את עניין הלימון, כי אני אף פעם לא יודעת כמה לימון המנה דורשת. הייתי רוצה שהטבחים יבחרו בשבילי את מידת החמיצות הנכונה למנה. המלפפונים, לעומת זאת, הם תוספת נהדרת למנה, המרקם שלהם שובר את הרכות של הנודלס ושל פירות הים, אבל מבחינת טעם הם לא מוסיפים או גורעים. פירות הים הם שרימפס עם זנבות וקלאמרי מסולסל. הקלאמרי המסולסל מגניב למראה, אם כי אין משמעות מרקמית לצורה. בסך הכל זאת מנה מוצלחת מאד.

השירות במסעדה היה חביב. לא התייחסו אלינו יותר מדי, אבל גם לא היינו זקוקים כמעט ליחס. כיוון שישבנו על הבר היה די פשוט לתפוס ברמנ/ית ולבקש דבר מה, אבל לא הרגשתי שהברמנית שלנו פונה אלינו באופן עצמאי לשאול או להציע משהו.

החוויה במסעדה היתה סטנדרטית לחלוטין, לא כמו החוויה הראשונית שלי בה עם המלצרית המדהימה שעזרה וייעצה במידה המושלמת, אך גם לא הייתי זקוקה לעזרה או ייעוץ. אני חושבת שוונג היא מסעדה ויאטנמית מוצלחת מאד, יש בה שיק ותחושה של מעט יוקרה, והיא מאד מרווחת. עם כל זאת, כשמשווים את וונג למסעדת "האנוי" אפשר להבין שהשיק והיוקרה העדינה באה על חשבון תחושת האותנטיות הויאטנמית, ובמקרה של וונג האותנטיות הזו נפגמת קלות גם במנות, שאמנם טעימות מאד, אבל לא מרגישות ויאטנמיות במובן המלא של המילה (בעיקר מבחינת תיבול).

סיימנו את הארוחה עם חשבון של 138 ₪ לפני טיפ, והפעם אני הזמנתי. מחיר סביר ביותר לארוחה עם שתי מנות ראשונות ועיקרית אחת. אילו היינו מתחלקים זה היה יוצא 69 ₪ לכל אחד לארוחה ממלאת ביותר. מחיר נהדר.

לסיכום:

האוכל – 8/10

האווירה – 6/10

החוויה – 4/10

השירות – 7/10

המחיר – די זול.

סה"כ – 6.8 מתוך 10 לפי הלהב של יעל

וונג
שדרות רוטשילד 15, תל אביב
03-6337171

נתראה על בטן מלאה,

יעל