את הביקורת הראשונה שלי אני רוצה לפתוח במקום המרגש ביותר שהייתי בו
בחצי השנה האחרונה – "טאיזו" – המסעדה שכולם מדברים עליה, שמופיעה בכל
הביקורות כאחד המקומות המובילים והטובים בתל אביב, כמסעדה שצריך לבקר בה. זו אמנם
תהיה הביקורת הראשונה בבלוג, אך גם הבעייתית ביותר. תחילה, גילוי נאות – הייתי די
שתויה בהגיעי למסעדה, ועל כן הזיכרון שלי חלקי מאותו ערב. שנית, אני זוכרת מנות
שונות מאלו שאני מוצאת בתפריט באתר המסעדה. ייתכן שהסיבה לכך היא שכרותי, וייתכן
שהתפריט הוחלף. אתאר את המנות בצורה שונה – כפי שאני זוכרת אותן, ולא לפי שמות
המנות בתפריט. עמכם הסליחה.
יש מונח שהכרתי דרך אחותי ובת דודתי (אחת מהן, יש לי כמה... ולמזלי
כולן חובבות אוכל גדולות) שנקרא "שישי חסר אחריות" או "סופ"ש
חסר אחריות". ל-"טאיזו" הלכתי במסגרת סופ"ש חסר אחריות שקבעתי
אני, כהזדמנות בילוי אחרונה לפני ניתוח עיניים, שאחריו שבועיים של החלמה
ואנטיביוטיקה (משמע אין בילויים, וגם אם יש אוכל – אין אלכוהול). קבעתי עם אחת
בנות הדודות ללכת ל-"טאיזו", הזמנו מקום (היה רק על הבר, דבר שלא
התחרטתי עליו) וכך יצא שאחרי יום שלם "חסר אחריות" של הרבה מאד יין,
מצאתי את עצמי במסעדת "טאיזו".
הזמנו מקום לשעה 19:00, וכשנכנסנו נתקלנו במארחת חביבה (שלא מבינה
הומור שיכורים, אם כי בת דודתי אמרה שלא הבינו מילה ממה שאמרתי, אז לא ממש ניתן
להאשים את המארחת) שהובילה אותנו למקומותינו בבר. המסעדה חשוכה, הכסאות מאד גבוהים
(אבל נוחים), על הבר צמוד לכל כסא קיים מתלה לתיק, והיתה תחושה של רעש והמולה גם
יחד. אני עדיין מתקשה להיזכר אם שמענו מוסיקה במסעדה או שהרעש היחיד היה המולת
הסועדים והטבחים.
מיד ניגש אלינו ספק ברמן ספק מלצר שהסביר לנו על הקונספט של המסעדה – תפריט
המסעדה בנוי לפי יסודות שונים, מומלץ להזמין לפחות מנה אחת מכל יסוד, וללכת לפי
הסדר המוצג בתפריט. בקיצור – פלצני! ממש! כל הקונספטים של "יסודות" או
איזה גימיק אחר שהשף משתמש בו כדי לומר לנו שהוא חשב על הקונספט ברצינות לא עושים
עליי רושם גדול. מה שחשוב זה טעמים, שירות, חוויה.
הבחור (נקרא לו בחור, כי לתת לו שם תואר זה עניין מורכב מדי בשבילי)
הציע לנו אופציה בה הוא מרכיב לנו את הארוחה לפי מספר שאלות שיישאל אותנו מראש.
שמחנו. אחת החוויות האהובות עליי היא לא להזמין לעצמי את האוכל, ולהיות מופתעת תוך
כדי ארוחה. השאלות ששאל: "יש משהו שאתן לא אוכלות?" לא! אוכלות הכל! "אוכלות פירות ים?" כן בבקשה! "יש לכן
בעיה עם אוכל נא כמו דג נא?" להפך! "אוכלות עם הידיים?" בשמחה. "רוצות
להגביל אותי במחיר? לדוגמא 250 ₪ בערך לאדם?" אמרנו שזה רעיון טוב והסכמנו. וכך
יצאנו לדרך.
הסתכלנו על תפריט היינות, ומהר מאד הבנתי שטווח המחירים הוא לא הטווח
אליו אני רגילה. אם כבר המחירים כל כך גבוהים, ואני ממילא הולכת לשלם הון תועפות
על הארוחה, אפשר להתפנק עם כוס "שבלי" הזן הלבן האהוב עליי. לצערי אני
לא זוכרת את סוג היין, ותפריט היינות לא מופיע באתר, אבל היין היה יבש ונהדר כמו
שאני אוהבת. הדבר שאני הכי אוהבת ביין לבן יבש זה השקיפות שלו, הטועם הכל כך חלק
שמתגלגל על הלשון ולא מבלבל את בלוטות הטעם עם מתיקות או חמיצות. אני מבינה שלא כולם
יזדהו עם התחושה הזאת, אבל יין שבלי עושה את העבודה בצורה נפלאה.
היתרון בעובדה שלא הזמנו את המנות שלנו, מעבר להפתעות הקולינריות, היה
שלא ידענו מתי הארוחה תסתיים, ולכן כל מנה היתה בעצם הפתעה כפולה, מעצם זה שהארוחה
נמשכה בהגעתה. המנות הגיעו יחד בזוגות כמעט בכל פעם, ואנחנו אכלנו לאט ונהנינו מכל
אחת לעומקה. לצערי אין כמעט תמונות להתרשם מהן, אבל אנסה לתאר את המנות בצורה
המיטבית.
המנות שקיבלנו:
אחת המנות הראשונות שקיבלנו היתה אויסטרים על הגריל. אני זוכרת אותה
ואת הטעם שלה, אך כאמור - אני לא מוצאת אותה בתפריט. ניתן להאשים את השכרות שהגעתי
איתה בתחילת הארוחה, אז ייתכן שבדמיוני המצאתי מנה, אבל אנסה לתאר לכם אותה בכל
זאת: כל אחת מאיתנו קיבלה אויסטר בתוך הצדף שלו, שהוצע לצריבה על הגריל והוחזר
בחזרה מעל מצע של איטריות שעועית ותיבול מיוחד. באופן אישי, אני לא מאד אוהבת
גרילד אויסטרס, כי לטעמי הגריל מוציא את הים מהמנה, והאויסטר הנוזלי והנהדר שהיה
קודם לכן, הופך ל... מול. כן. סוג של מול. בהינתן דעתי האישית על אויסטרים על
הגריל, מאד אהבתי את המנה הזאת. השילוב עם איטריות השעועית יצר מרקמים שונים
שמתחברים ביחד בפה בצורה נהדרת.
סשימי טונה אדומה – עוד מנה איתה פתחנו את הארוחה והיא היתה מפתיעה
מאד לטובה. חתיכות טונה אדומה נאות – מה יכול להיות טוב יותר? הן אמנם מלוות בכל
מיני סוגים של עניינים כמו בצלי שאלוט מקורמלים או אורז, אבל הטונה עצמה היתה לב
העניין, ועשתה את העבודה בצורה נהדרת. מצד שני... קשה לטעות בסשימי טונה אדומה.
דאמפלינג שנחניזי – הדאמפלינגס שקיבלנו הביא אותנו לשיחה ערה בנושא
ההבדלים בין דים סאם, גיוזה, ודאמפלינגס. הטענה המקורית שלי היתה שדים סאם הוא
סיני, גיוזה יפני, ודאמפלינגס ויאטנמי. זאת לא בדיוק טעות, אבל גם לא טענה מדויקת.
אנסה להסביר מה גילינו (נא לקחת בעירבון מוגבל, כיוון ש-ויקיפדיה). הדאמפלינג הוא
סוג מסוים של דים סאם שקיים בסין וגם בויאטנם, ובניגוד לבצק שעשוי מחיטה, הוא עצמו
עשוי מבצק אורז. הגיוזה אכן יפנית ועשויה מבצק עם ביצים. המרקם החביב עליי ביותר
הוא זה של הדאמפלינג, מכיוון שבצק האורז הוא נימוח מאד, מתפרק בקלות בפה.
הדאמפלינג שקיבלנו אנחנו היה למעשה דים סאם עשוי חיטה. לא המרקם שציפיתי לו,
וכמובן שהתאכזבתי קלות בהתאם. לעומת זאת, הטעמים של הדאמפלינגס היו נהדרים.
הדאמפלינג היה מעין soup dumpling אבל לא במובן המקורי של
המילה. מלא ברוטב שנשפך בפה, ובשר נהדר ונימוח.
ראמפ סטייק – סוף סוף, מנה שיש לי תמונה שלה. רצועות בשר על צלחת
מרובעת ועלים שונים, כולם מתובלים בתיבול שהוא כביכול ויאטנמי. אני חובבת גדולה של אוכל ויאטנמי,
ואני לא בטוחה עד כמה התיבול אותנטי. עם זאת, המנה טעימה, הבשר מתפרק ונימוח, ובסך
הכל נהנינו ממנה מאד.
תמנון – המנה הגדולה ביותר שקיבלנו – חתיכות תמנון (מה ההבדל בין
תמנון וקלאמרי? לא בטוחה. אולי אין. אני לא פלצנית מספיק כדי לדעת) על פסטה שחורה
עם ציר סרטנים. מנה שלפני שידעתי שאנחנו לא מזמינות את המנות בעצמנו, אלא מרכיבים
לנו ארוחה, חמדתי בה. לא התאכזבתי. הפסטה מעולה, התמנון עשוי למשעי. יש שיגידו (אלה
שקיבלו ממני תמונה מפורטת) שלראות את "כפתורי הוואקום" של התמנון מוריד
מתיאבונם, אבל אני נהניתי מזה והמנה היתה טעימה, שילוב טעמים מופלא, ומאד מאד
ממלאת.
לסיום קיבלנו שתי מנות שהיו כבר מעל ומעבר בשבילנו, כיוון שכבר
התמלאנו, ואני מאמינה שהמנות הללו היו השפונדרה צלויה והבאטר צ'יקן, אבל לגמרי לא
יכולה להתחייב לכך, ועל כן אתאר את המנות. האחת היתה צנצנת של בשר טחון עם רטבים
נהדרים, הרגשתי שהיא מגיעה מהמטבח ההודי, אבל אני לא בטוחה בכך. המנה השניה היתה
מעין קרקרים הודים וממרחים שונים לצידם, כמו יוגורט או שמנת חמוצה. שתי המנות היו
חביבות, לא משהו שאזמין במסעדה, אבל מצד שני – אני לא חובבת אוכל הודי. על אף חוסר
החיבה שלי לאוכל ההודי, אני מאמינה ששילוב מנות שהאחת קרה, והשניה מוגשת בצנצנת,
לא מתוזמן נכון כשמשבצים אותו בסוף הארוחה. היינו כבר מלאות, והמנות לא היו
מרשימות מספיק בכדי שנהנה מהן, ומסתבר שגם לא היו מרשימות מספיק בשביל שאזכור אותן
כראוי.
כשסיימנו לאכול פנה אלינו ה-"בחור" ושאל אם נרצה קינוח. לא רצינו. לא היינו מסוגלות לאכול. עם זאת, הוא הגיש לנו קינוח קטן על חשבון הבית, שתי אצבעות שוקולד מעניינות, ואמר לנו "אני פשוט לא מסוגל לחשוב שתלכו הביתה בלי לאכול משהו מתוק". זה הוסיף עוד יותר לחוויית השירות החיובית שקיבלנו.
השירות במסעדה היה כאמור נהדר, לא הרגשנו שאנחנו מחפשות מלצרים,
קיבלנו את המנות בקצב איטי שהתאים לנו בצורה מצוינת, קיבלנו ארוחה לטעמנו, הסברים
מפורטים על כל מנה, וכוסות המים שלנו התמלאו מבלי שהיינו צריכות לומר מילה. החוויה
מבחינתי היתה יוצאת דופן ומיוחדת, אך בדיוק מסיבה זו לא אזדרז לחזור למסעדה כדי לא
לפגום בזיכרון המצוין הזה.
יש לציין שחברים אחדים שלי סיפרו לי על חוויית אכילה שונה מאד משלי –
על שירות גרוע, על מנות קטנות ולא מספקות ומחיר סופי אסטרונומי כאשר יצאו לחלוטין
לא מלאים. אני לא יכולה להזדהות עם התחושה הזאת, אך אני מרגישה צורך לציין שוב
שהחוויה מאד אינדיבידואלית, וייתכן שבישיבה על אותו בר, באותה מסעדה, ביום שישי
בערב, תקבלו חוויה שונה לחלוטין מזו שלי.
סיימנו את הארוחה עם חשבון של 640 ₪ וכל אחת שילמה 320 ₪ לפני טיפ. ציפינו
לצאת עם הוצאה מאד גבוהה, ועל כן לא הופתענו. אני בכל זאת חושבת שבשביל חוויה חד
פעמית (פעם בכמה חודשים או בשנה) זה שווה את המחיר.
לסיכום:
האוכל – 9/10
האווירה – 10/10
החוויה – 10/10
השירות – 10/10
המחיר – יקר מאד
סה"כ – 8.5 מתוך 10 לפי הלהב של יעל
מנחם בגין 23, תל אביב
03-5225005
נתראה על בטן מלאה,
יעל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה